"להוי ידוע לך, כי ענין 'הדרך' בפשיטות, הוא תיקון גדול. ובכן, רצוני שתצא לדרך בשליחותי לגדולי צדיקי הדור, ולקחת מהם הסכמות על ספרי"

במילים אלו פנה רבינו הקדוש לתלמידו רבי זלמן, המכונה "רבי זלמן הקטן", טרם יצא לאור ספרו הקדוש "ליקוטי מוהר"ן" (בשנת תקס"ח).

רבי זלמן הקטן, שהתקרב לרבינו בתקופה בה התקרב מוהרנ"ת זיע"א, מהקרובים אל רביה"ק היה, חסיד וירא אלקים, ובו בחר רבינו למען יסע לצדיקי הדור לקבל הסכמות על ספרו. אלא שמלבד מטרה זו, היתה לנסיעתו של רבי זלמן מטרה נוספת, נסתרת, אותה סירב לגלות גם כאשר הפצירו בו רבי נתן ורבי נפתלי.

טרם יצא למסעו, נסע רבי זלמן לביתו שבנמירוב הסמוכה לברסלב, משם היה בדעתו לנסוע אל רבי יעקב יצחק המכונה "החוזה מלובלין". כאשר שמעו רבי נתן ורבי נפתלי כי הוא נוסע ל'חוזה', שלחו עימו קוויטלאך למען ימסרם ל'חוזה'.

כאשר מסר רבי זלמן את הפתקאות לחוזה, שיבח החוזה את הקוויטל של רבי נפתלי יותר מאשר את הקוויטל של רבי נתן. כשמוע זאת רבינו, ענה ואמר "אכן עינים צופיות לו לחוזה. ברם, הסיבה בגינה שיבח את פתקתו של רבי נפתלי היתה משום שבאותו זמן בו קרא את הפתקה, היה רבי נפתלי עסוק בתפילה בעוד רבי נתן ישן אז, ולכן נראתה לו הפתקה של רבי נפתלי כמשובחת יותר.

החוזה מלובלין

עשר הסכמות העניק החוזה בימי חייו, ואחד מהם הוא לספרו של רבינו הק', ובהסכמה הוא כותב "הנה יד כתובה אלי באצבע אלקים חרות, אשר שלח אלי חד מן קאמיא (=אחד הקדמונים), הלא הוא מחותני (לשון חביבות. רביה"ק לא היה מחותן עם החוזה) חביבי וידידי הרב המאור הגדול, איש קדוש, מופת הדור, נר ישראל, פטיש החזק, עמוד הימיני, מורינו הרב נחמן נ"י, ליקוטים המלאים לה אמיר […] ולית דין צריך בושש (=אין צרך להתעכב ולמשש בזה) […] והנה האי גברא רבה לא צריך לדידי ולא לכוותי (=לא לי ולא לשכמותי) […] ומעולם לא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני ליתן הסכמה על ספרים חדשים. אמנם לאהבת האמת אמרתי: ענותנותה דמר גרמא לי (=ענוותנותו של הרב גרמה לי)…"

המגיד מקאז'ניץ

ביום שלישי, ד' שבט תקס"ח הגיע רבי זלמן אל המגיד – רבי ישראל – מקאז'ניץ. בהסכמתו, כתב המגיד בין היתר כך: "לכו חזו מפעלות אלקים אשר פעל ועשה איש רב פעלים מקבצאל, שקיבץ יד על יד זיקוקין דנורא ובעורין דאשא […] ששלח אלי חד מידידי ה"ה הרב המאור הגדול, בנן של קדושים, מופת הדור, גדול מרבן שמו, נודע בשערים מורינו הרב נחמן נ"י […] וראיתי בהם דברים ערבים, נעימים וחדודים, עמוקים מאד, איש לפי ערכו. ומה נכבד היום אשר יצאו לאור דברים כאלו, אשר להם דומיה תהילה …"

לאחר מכן נסע רבי זלמן אל המגיד מזלוטשוב, שנתן את הסכמתו ביום חמישי, כ' שבט של אותה שנה. הסכמתו הנלהבת כוללת את השורות הבאות:

"הנה קיבלתי מכתב אדם גדול בענקים, ואדמהו ואכנהו ולא ידעתיו, הלא הוא הרב הגדול, בוצינא קדישא, מופת הדור, נר ישראל, פטיש החזק, קדושת שמו, החסיד המפורסם, בנן של קדושים, מחותני (=שוב כינוי חיבה. רביה"ק לא היה מחותנו של המגיד מזלוטשוב) הרב רבי נחמן נ"י […] וראיתי בו (=בספר), ובמעט דבש שטעמתי האירו עיני, וראיתי שאין צריך להסכמותי ובפרט שכבר הסכימו גדולי הדור, אך אין מסרבין לגדול…"

רבי מאיר מבראד

בבראד, העיר הידועה בגאוניה, דר רבי מאיר מבראד, שיש האומרים כי התועד פעם עם רבינו והכירו. רבי מאיר גזר על עצמו שלא ליתן הסכמה על ספרים כלל, אך משהגיע אליו רבי זלמן ובפיו בקשת רבינו שיתן הסכמה על ספרו, יצא רבי מאיר מגדרו וכתב "אם אמנם שכבר גדרתי בעדי מימים ימימה מלהיות עולה בהסכמה על הדפסת ספרים חדשים להביא תחת מכבש הדפוס, מחמת כמה טעמים הכמוסים עמדי אשר בליבי חקוקה – אך כעת הנה יד שלוחה אלי מחד מבני חבריא, ה"ה הרב המופלא ומופלג בתורה ובחסידות, המפורסם מורינו הרב רבי נחמן נ"י הגדול בשם טוב, גדולי קדש, זרע קודש מחצבתו  […] ואף שלא היה לי פנאי לעין עליו, אך אפס קצהו ראיתי, שהרב הנ"ל טרח ביגיעה רבה לפענח כל נעלמים, ועל מה אדניו הטבעו, חכו ממתקים, מה מתוק מדבש היוצא מהאר"י, קדוש יאמר לו, רבנו האר"י ז"ל, ולזאת נמניתי במנין ראוי, שכבר קדמוני הרבנים המובהקים גדולי זמנינו להביא החיבור של הרב מוהר"ן לבית הדפוס – גם ידי תיכון עמהם. וכל המסייע לדבר מצה מן ה' יהיה שכרו כפול מן השמים…"

רבי אפרים זלמן מבראד

גם אל הגאון הידוע רבי אפרים מבראד, מחבר הספרים "פרי תבואה", "בית אפרים" ועוד, הגיע רבי זלמן בפקודת רבינו הק'. הסכמתו של רבי אפרים זלמן כתובה בלשון צחה ונמלצת ורצופה הערצה וחיבה, וכך הוא כותב "שמוע שמעתי אפרים זה ימים כביר, קל זיע סגיא דמשבחין ביה בדרב נחמן דאדם גדול הוא בתורה ובחסידות, איש קדוש מבין חידות, יודע תעלומות חכמה ושושן סודות, מפענח נעלמים במקרא תלמוד ואגדות […] ונפק מבניהו אילנא רברבא ותקיפא (=ויצא מבניהם (של הבעש"ט וזרעו) אילן גדול וחזק) ורב נחמן שמה, ואמליך וכתב שופרא ושבחי ופירושי דקראי ואגדות דרבא בר בר חנה, זה פרישתו לקדושה כהאי תנא דבעי כוונה. אלו ואלו בנועם מנעימים […] ואם אמנם אני איני כדאי ששלח אלי, ובפרט כי איככה אוכל וראיתי בדברים העומדים ברומו של עולם, ולא באתי במשפט על כל נעלם […] אפס כי עז אהבתי כמים רבים ולא יוכלו לכבות, לכל יראי ה' וכל קדושיו, ואותה נפשי לעשות רצון צדיק כיוצא בו, אמרתי ויהי מה ארוצה, לפי השעה הנחוצה והצצתי בו ראשי פרקים, כמציץ מן חרכים, ומצאתי בהם דברים של טעם, לחם סתרים ינעם…"

חדשים מספר ארכה נסיעתו של רבי זלמן ולאחריהם שב אל רבינו הק' ובידו הסכמות מגדולי ומאורי הדור. ואולם, רבינו לא אבה להדפיס את ההסכמות על הספר. רק בהוצאה השניה, שהודפסה לאחר הסתלקות רבינו הק', הודפסו הסכמות, וגם אז, רק חמש מתוכן. שאר ההסכמות נעלמו, כפי שנכתב לאחר ההסכמות בשער ספה"ק ליוטי מוהר"ן: "אלה ההסכמות כבר נתנו על ההדפסה הראשונה […] בצרוף שאר הסכמות מגדולי גאוני וחסידי הדור, ומרוב ענוותנותו העצום לא אבה להדפיסם, ומרוב הזמן נאבדו כל ההסכמות, וכעת מדי עברי באמתחת הכתבים לחפש אחר חידושים חדשים שלא נדפסו מקודם, מצאתי דאתי לידי אלו השלשה הסכמות משלשה גאוני מצוקי ארץ האלה בכתיבת ידם וחתימתם ממש, כאשר הנה בידינו, אמרתי מאת ה' היתה זאת להדפיסם […] וכעת מצאנו באמתחת תלמידיו הקדושים עוד שני הסכמות משני עמודי עולם קדושי עליון – המגיד דקהילת קאז'ניץ והמגיד דלובלין – אמרנו טוב להדפיסם גם כן, לקיים מה שנאמר "אל תמנע טוב מבעליו" וזכות הצדייקם הקדושים יגנו עלינו ועל כל ישראל, ובא לציון גואל בב"א".

טמיר ונעלם

ועדיין, נותרה שליחותו השניה של רבי זלמן נעלמת מעינינו.

שלשה מבין אלה שהזכרנו, המגיד מקאז'ניץ, החוזה מלובלין והמגיד מזלוטשוב, עסקו בענייני גאולה, לקרב את הגאולה. העתירו, לחצו ודחקו. שלשתם יחד, כך הם ידעו, בכוחם להקדים את הקץ ולהביא את הגאולה. אך רק אם יהיו שלשתם יחד.

מפי רבי אברהם בן רבי נחמן מקובל, כי אם שאיננו יודעים את פרטי השליחות, ידוע לנו כי היא היתה קשורה בענין זה. רבינו הורה לרבי זלמן למסור לשלשת הצדיקים שלא ידחקו את הקץ כי סכנה בדבר.

החוזה מלובלין, שידע כי סכנה נשקפת לחייו בשל מאמציו אלו, הורה שלא להשאירו לבד אפילו לרגע. פעם אחת השאירוהו לבד, ומששבו, מצאוהו הרחק משם מוכה וחבול, הס"מ התנכל לו. מקרה זה מכונה "הנפילה". החוזה נפל למשכב ממנו לא קם, ומשנפטר, שוב לא היו שלשתם יחד.

הרי שאם כי איננו יודעים את פרטי השליחות, מקובל כל כוונתה היתה שלא לדחוק את הקץ.