אנו עומדים בסוף השנה או בתחילתה? תלוי את מי נשאל, למקובלים או למי שאינם כאלה. מצידם של האחרונים, השנה עומדת להסתיים. אך מצידם של המחוברים לפנימיות התורה, השנה הבאה מתחילה זה עתה להתרקם… הם יודעים לספר שמתחת לפני השטח, השנה הבאה – שנת תשע"ג – קורמת עור וגידים, דוקא עכשיו.

שהרי השנה המוכרת לנו מלוח השנה, אינה אוסף סתמי של ימים וחודשים; השנה היהודית היא מערכת נפלאה הבנויה כקומת אדם. כשם שקומת האדם יש לה ראש, ידיים רגליים וגוף, כך גם השנה.

יום המחר אינו המשך טבעי ליום הנוכחי, כשם שהיום הנוכחי אינו תוצאה מכך שהיום הקודם נגמר. יש כאן קומה שלימה של חדשים ימים שעות ורגעים, עם מטרה מוגדרת וברורה.

לכל שנה יש את הידיעות הקדושות שעל האדם לרכוש בה, ואת ההרגשות המיוחדות שהאדם אמור להרגיש בה ביחס לבורא העולם.

* * *

בספרי תורת הסוד מפורטים בפירוט רב כל חלקי הקומה של ימות השנה, המקבילים כאמור לקומת האדם:

ראש השנה הוא הראש כמובן, ומשם נמשכת הקומה אל שאר האברים: עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת תורה, חשון כסליו טבת וכו', עד ליום ט"ו באב, בו אנו מתבשרים על 'ולד חדש' שאמור להגיע לעולם – השנה החדשה.

בתקופה זו מתחילים אפוא ארבעים היום של יצירת הוולד, של השנה החדשה. שנת תשע"ג מתחילה להפציע.

וכשם שארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזים בשמים על "בת פלוני לפלוני", כך גם בימים אלה נשמע מחדש הכרוז שמכריז ואומר "בת פלוני" – הלא היא כנסת ישראל, נשמות ישראל – מזומנת להתחבר לקדוש ברוך הוא!

ביום ט"ו באב יוצאת בתולת ישראל בכרמים, ושואלת בתחינה: "בחור" – אבי שבשמים – "שא נא עיניך… אל תתן עיניך ביופי; תן עיניך במשפחה'…

לאמור, גם אם אין בנו היופי הראוי, בכל זאת תן עיניך ממרומים אל צור מחצבתנו, ובחר בנו מחדש בזאת השנה החדשה, שנזכה בה להכיר אותך, להידבק בך ולגלות מחדש את כבוד מלכותך בכל העולם כולו.

* * *

נמצא אם כן דְבַר-חידוש: אין סוף שנה, אלא רק התחלה של השנה הבאה עלינו לטובה.

אך אצל רבינו הקדוש זה לא נגמר כאן. אצלו אין צורך להמתין עד ט"ו באב כדי לחוש את ההתחדשות של השנה החדשה; אפשר כבר לחיות עם זה ממחרת ראש השנה…

והלא כך התבטא רבינו הקדוש (שיחות הר"ן רטו): "אצלי, העיקר הוא ראש השנה, ותיכף כשחולף ועובר ראש השנה, אני מטה אזני ושומע אם מכים בכותל לעורר לסליחות לשנה הבאה. כי אין שום זמן כלל, כי כל השנה חולף ועובר כהרף עין".

אם תרצו, רבינו אומר כאן כי כל יום יש בו הכל. גם ביום אפור של שלהי טבת אפשר להטות אוזן ולשמוע – לחוש את ההתעוררות המלווה – את דפיקותיו של השמש המסובב בעיירה ומעיר יהודים לסליחות…

בכל יום אנו יכולים להכיר את ה', לשמוח בו, להתעורר בו לתשובה, להתאבל בו על החורבן, ולהתנחם בו בתקוות הגאולה. אפשר לחוש גם היום את השמחה של פורים, את האבלות של תשעה באב ואת הכיסופים הממלאים את הלב בעת הדלקת נרות חנוכה. שכן השנה היא קומה, ומהיכן שאתה נוגע בה, אתה מחובר אל כולה.

וכשם שהשנה בכללותה יש לה ראש ורגליים, גוף וידיים, כך כל יום ויום אוצר בתוכו קומה שלימה של כל רגשי הקודש האפשריים. צריכים רק להאמין ולהתחבר אליהם. אין זיקנה, אין שיגרה; יש רק הסתכלות אמיתית על מהותו של יום בשנה!

* * *

אם הדברים נכונים לגבי כל יום – על אחת כמה וכמה שנכונים הדברים לימים אלה בהם מתקרבים ובאים ימי הסיום של שנת תשע"ב, ומתחילים ארבעים ימי 'יצירת הוולד' של שנת תשע"ג.

שכן, אם אפשר להטות אוזן ב'צום גדליה' ולשמוע את הלמות פטישו של השמש המעורר לסליחות, בודאי שאפשר בשלהי אב לשמוע את הניגונים המתוקים של ראש השנה, ולקבל תשוקה חדשה אל ה' יתברך.

זה הזמן לשנות את ההסתכלות ולהתחיל בהתחדשות.

ומהיום והלאה, כשמפציע יום חדש בבוקר, נקבל אותו בלב פתוח. נמלא אותו ברצונות וכיסופים טובים, בדיבורי תורה ותפילה, מצוות ומעשים טובים – ולא נתפתה לבדוק את מיקומו של אותו היום בלוח השנה או בתקופת החיים…