תורה חסידית – לא אסופת סיפורים…

כמה עיוורי-דעת הם אותם הסבורים כי תורה חסידית הינה אסופה של פשט'לך וסיפורי צדיקים… אלה האנשים, לא פתחו ספר חסידי מימיהם, ואם פתחו, לא הבינו דבר, ואם אמרו שהבינו, הרי הם כאותו יהודי שהתלונן בפנינו, לאחר שעיין בספה"ק ליקוטי מוהר"ן – "מה לנו להוסיף עוד דרשות על הפסוקים? שמא לא די באלה שדרשו חז"ל?"…

אם תמצי לומר, גם בקרב המכונים חסידים, ישנם לא מעטים הסבורים, כי תורה חסידית עוסקת בכמעין דרוש, ואין בין ה"דרושים" לבין פשט הפסוק אלא קשר מילולי בלבד.

מה רוצה רבינו?!

אף בקרב אלה ששם רבינו זי"ע נקרא עליהם, יש כאלה שכל הבנתם בתורת רבינו זי"ע, הוא, ש…על ידי כך זוכין לידי כך, ועל ידי זה זוכין לזה… ותו לא מידי. אחרים משתעשעים בגמטריאות, בראשי תיבות ובסופי תיבות מתוך ליקוטי מוהר"ן, כסבורים שאת זו רוצה רבינו לחדש בפסוק זה ואחר.

אצל רבים יותר, רק קטעי ההתחזקות המפוזרים בתורות רבינו ז"ל וב"הלכות" של מוהרנ"ת, זוכים אצלם לתשומת לב; בעיני רוחם מצטייר כל חידושו העצום של רבינו זי"ע, אך ורק בעניני התחזקות שהרעיף עלינו.

*רק* התחזקות?

אמת, עם ההתחזקות של רבינו זי"ע, ניתן לעבור את הגשר הצר של העולם כולו בשלום, ולהגיע לעולם הבא, שלם. אבל, אבל! החרשים שמעו, העיוורים הביטו לראות, כי כל תורה ותורה מהספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן, וכל הלכה והלכה מהספר הקדוש ליקוטי הלכות, בא להאיר לנו אור חדש על רעיון גדול בעבודת ה' הצרופה, שראשיתו בדברי הזוהר הקדוש ובכתבי האריז"ל, עובר דרך אור תורת הבעל שם טוב הקדוש, ומבריח מן הקצה אל הקצה, מתחילת התורה, או ההלכה, עד סופה.

פסח!!!

מגיע פסח – באילו מושגים עליונים נזקקו הצדיקים לסבר את אזנינו! כמה טרחו רבינו ומוהרנ"ת זי"ע לתת לנו להבין, מעט, מרחוק, את המתחולל בעולמות ובנפש האיש הישראלי, בחג קדוש ונשגב זה. תילי תילים של הלכות השמיע מוהרנ"ת על פסח. כל אחת מהן משליכה אור אחר, פותח את עינינו לזוית ראיה אחרת, של המצה, של ליל הסדר, של ספירת העומר – – –

בני ישראל קדושים נזהרים בתכלית הזהירות ממשהו חמץ; צאו ושאלו ליהודים: מה חרדתם כל החרדה הזאת? – כי התורה אמרה: "כל מחמצת לא תאכלו" – תהא התשובה. אכן, כך נאה וכך יאה לאיש הישראלי, לקיים כל מה שאמרה תורה בתמימות ופשיטות, אף מבלי להבין בטעמי המצוות ולא כלום; "כי לא מחשבותי מחשבותיכם"; אדם ילוד אשה אינו יכול להבין מה מדעת עליון.

גם מארי קבלה, היודעים בסתרי תורה, לא יתיימרו להיות מבינים הבנה כלשהי בחוקי התורה, אפילו באותן מצוות "שמעיות", שמובנים על פי השכל.

לראות באור אחר

אך בכל זאת, היודעים מעט בתורת הנסתר, רואים באור אחר את המצוות, את ענין המצה, למשל. מכל שכן מי שטעם מעט מצוף תורת רבינו ותלמידיו הקדושים – מה מתוקים לפיו, מתקבלים על לבו, מתנוצצים במוחו, התיקונים הנפלאים הנעשים באכילת מצה.

חמץ – – –

חמץ – האכילה המעורבת טוב לרע, מאכל שבא כתוצאה מקללת ה' לאדם: "בזיעת אפך תאכל לחם"; מאכל שמושרש באותו אילן שגרם מיתה לעולם – "מחמצת" – חמץ מת.

מצה – –

לא כן המצה, שורשה בעץ החיים, "בלא עירבוביא כלל" – כלשון התיקוני-זהר (ס"ו צ"ז) – האוכלה מוסיף חיים רוחניים לנשמתו, ודעתו אינה מתערבת ברע, משפעת לו מוחין דקדושה ומכינתו לאמונה הקדושה, כפי שהיא מכונה בזוה"ק לא אחת: "מיכלא דמהימנותא".

"חמץ ומצה – דא יצר הרע ודא יצר טוב"

הזוהר הקדוש משייך תמיד את החמץ לצד הרע, ואת המצה לצד הטוב. לדוגמה: "חמץ ומצה – דא יצר הרע ודא יצר טוב" (בראשית מ' ע"ב), ועוד לשונות כהנה, המגלות, כי המצה מצד הקדושה היא, ואילו החמץ – מצד הסיטרא אחרא. הגדילו דברי הזוהר הקדוש (שם רכ"ו ע"ב), המכנים את החמץ "טעוון אחרנין" – עבודה זרה! ורעדה גדולה אוחזת בנו: האמנם אנו לעוטים ח"ו כל השנה בסטרא אחרא, בעבודה זרה רח"ל?

– לא כי אלא כך הוא הענין: כל עבודת האדם בעולם הזה, היא מה שנקרא "בירורים" – לברר הטוב מן הרע; כל מצווה שאנו עושים, הינם בשל כך דייקא בענינים חומריים – תפילין מעור בהמה, ציצית מצמר כבשים וכו' – כדי לברר את חלקי הרע שבחומר. לחם אנו צריכים בדווקא לאכול, עם ברכה קודם לכן, כדי לברר מן המאכלים את ניצוצות הטומאה ששקעו בו בלחם.

לתקן את המאכלים

אדם הראשון בחטאו, הטיל ערבוביה של טוב ורע בכל, וביחוד במאכל. קיללת האדמה בעבורו, עם הקוצים והדרדרים שתצמיח, אינם אלא ביטוי חיצוני של מה שהתחולל בפנימיות האדמה עם חטא עץ הדעת. החטא עצמו כבר גרם זאת, שהאדמה וכל המאכלים הבאים ממנה, לא יהיו עוד מה שהיו קודם; אין היא עוד אותה אדמה טהורה, כפי שהיתה בגן עדן, שאד יעלה ממנה, ישקה אותה, וכל מאכלו של האדם מזומן לו מאליו, בלי כל יגיעה. מעתה, על האדם לעבוד על פת לחמו, לא רק עבודה גשמית, כמו זריעה, עידור, ניכוש, דישה, טחינה, ניפוי ואפיה – הוא נזקק לעבודה הרבה יותר מהותית: לברר מכל מאכל, בירור אחר בירור, את הטוב מן הרע, עד שיבוא אל פיו ויתתקן.

מתמצת זאת מוהרנ"ת בליקוטי הלכות, הל' בציעת הפת ב', ב': "על ידי חטא אדם הראשון נתקללה האדמה – בחינת 'בעצבון תאכלנה', וכן 'בזעת אפך תאכל לחם' – ועל ידי זה נפגמו ונתערבו כל המאכלים, עד שכולם צריכים ברור, ובפרט הלחם, שהוא עיקר חיות האדם, שם צריכין בירורים הרבה".

דעת עליונה ורוח נכונה

אדם הניזון ממאכל מבורר, מזין את מוחו בדעת עליון וברוח נכונה, ומה שונה הוא האיש המברך "המוציא לחם מן הארץ" בכוונה, מן האיש הזורק מפיו ברכה בלי שימת לב לפירוש המילות. מאכלו של זה האחרון מעורב הוא ברע, וכל כחו הנמשך מן האכילה ההיא מעורב בניצוצות רעים המפריעים לו מלהשיג את דברי התורה, לשמור ולעשות ולקיים. ומי יודע, כמה תאוות ומידות רעות היינו חוסכים, ואיזו השגה גדולה בתורה היתה לנו, אילו כיווננו כראוי בכל ברכה, ואוכלים ושותים מאכלים ומשקים מנוקים מכל סיג.

"כי אכילת ישראל צריכה להיות תמיד בבחינת אכילת מצה – כמו שאמרו רז"ל: 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן', ומן הוא בחינת מצה, כמו שאמרו רז"ל: 'עוגה שהוציאו ישראל ממצרים, טעמו בה טעם מן'. כי כשזוכין לאכול המאכל בקדושה ובטהרה, וזוכין לברר המאכל על ידי הברכה, אזי המאכל הוא בבחינת מצה, שהוא קדושת המוח. כי הדעת הוא כפי האכילה, כמובן בחוש" – כותב מוהרנ"ת בליקוטי הלכות.

שהדעת הוא כפי האכילה, אנו יודעים מדברי חז"ל, על אכילת שקצים ורמשים: 'ונטמתם בם' – 'ונטמטם בם'. אבל כך גם "מובן בחוש"; כל הרואה כיום יהודים עם השקפות כה מוזרות, יכול לתאר לו מאילו מאכלים "כשרים" נוצרת דעת מעוותת שכזאת…

אבל שוב, מה לנו ללכת רחוק. אנו בעצמנו, כמה לא יפות פנינו בהלכות ברכות, ובתאוות אכילה! גם לטובים שבנו, כמה מכשולות יש בענינים אלה, ומי יאמר זיכיתי לבי, שאכילתו מבוררת כל השנה.

לכך בדיוק בא חג הפסח, עם מצוות אכילת המצה – לתקן את כולנו, כל אחד מאתנו לפי מדריגתו, מאכילותינו הבלתי קדושות בכל ימות השנה, ולהעמידנו בדרגה מבוררת, בטהרת המחשבה ובצלילות הדעת.

הכנה להבא…

זאת ועוד, המצה איננה רק תיקון על לשעבר, אלא גם הכנה להבא, "כי אכילת מצה, מתקן מעיו של אדם, שאפילו כשאוכל אחר כך חמץ, גם כן יכול לברר המאכל, שלא יעלו המותרות אל המוח" (ליקוטי הלכות חו"מ, הל' פקדון ה' י"ב).

לפיכך כה חשוב להזהר ממשהו חמץ, כי כל שינוי קטן במוח, בהשגה הצרופה, שינוי גדול הוא באדם כולו. שכן הדעת היא המקום שבה חל בעיקר העירבוב של הטוב והרע "עץ הדעת טוב ורע" – ולכן בה עצמה, בדעת, חייב התיקון לבוא, ולכך בא המאכל המבורר מכל, המצה, שהיא "אסוותא" (רפואה) ממש למוחין הפגומים.

בכלל, המלחמה העיקרית בין הטוב לרע הניטשת באדם, היא על טהרת המחשבה; כאן המאבק העיקרי. הרבה משקיע היצר כוחות, לעוות את המחשבה, אם על ידי ראיות אסורות, אם על ידי קריאות אסורות, או בכל דבר המשפיע על המוח להיטמא ח"ו, הרהורי תאוות רעות, או דיעות כוזבות רח"ל.

שמירת המחשבה

ולכן, ראש וראשון לעבודת ה' הוא שמירת המחשבה, כי כל המעשים נמשכים אחריה. כל הרהור רע, כל חכמה חיצונית "מחמיצה" את המוח. ועל כן, אומר רבינו, "צריך לפנות המוחין מחכמות חיצוניות וממחשבות זרות, מחמץ, שלא יחמיץ את חכמתו בחכמות חיצוניות ובתאוות" (לקוטי מוהר"ן ח"א ה' ד').

על ידי זהירות מחכמות חיצוניות ומחשבות של תאוות – מוסיף רבינו – שוברים אנו את הרגל השמאלית של האות חית שבמילה חמץ, ועושים ממנה אות הא. על ידי כך, הופכת המילה "חמץ" לאותיות "מצה'".

זהירות מחימוץ המוח

אמת, עבודה זו של זהירות מחימוץ המוח, מוטלת עלינו בכל עת ובכל זמן, אבל פסח, הלא הוא עת של הכנה לקבלת התורה – יוצאים מטומאת מצרים ומתחילים לספור ספירת העומר, כדי לטהר ולקדש עצמנו מקליפותינו ומטומאותינו – הרי עתה היא התקופה העיקרית בשנה, שבה עלינו לעבוד על קדושת המחשבה. בכך אנו קובעים את גורלנו למשך כל השנה כולה, כאן ההתחלה, כאן היסוד לכל חודשי הקיץ וחודשי החורף הבאים אחריהם. עתה, עתה עלינו להשקיע את מירב מאמצינו בשמירת המחשבה מכל חימוץ.

…"ועל כן בפסח, שהוא תחילת התשובה, אזי עיקר התיקון הוא מצה… לתקן הדעת, לבלי להחמיץ המוח ח"ו" – כותב מוהרנ"ת.

איך עושים זאת? שמא אין היצר יודע טוב מאתנו כי העיקר הוא המוח, זה המבצר שעליו יש לקלוע את כל החיצים והבליסטראות? – יודע גם יודע הוא. אבל לרשותנו עומד נשק יעיל יותר. אנן בישרא והוא אש, אבל אנן עדיפנא מניה; לנו כח גדול בהרבה מן היצר, אם רק נחפוץ.

עצה נפלאה ועצומה

בידינו עצה נפלאה ועצומה של התבודדות. פשוט, להתפלל על כך שנינצל ממחשבות רעות. יש לנו את לימוד תורה, המפנה את המוח מכל מחשבה רעה, כי אין מחשבות רעות שורות אלא על לב פנוי מן החכמה, כנודע.

זאת ועוד, לנו עצות חשובות מאד, כיצד להתגבר על מחשבות רעות. בראש וראשונה את העצה של יציאת מצרים – "בחיפזון" – לא להשהות מחשבה רעה במוח, כדי חימוץ, וכך תהיה פגימתה אפסית.

"כי בתחילת התשובה, שצריך לצאת מן הסטרא אחרא, עיקר התיקון, לבלי להחמיץ המוח ח"ו במחשבות רעות, בהרהורים ותאוות רעות, שמתגברין עליו אז, על ידי שלא נטהר עדיין, ותיקונו, שישבר החמץ, דהיינו חימוץ המוח, ולברוח משם". בריחה זו היא היסח הדעת למחשבות אחרות, מבלי להסתכל אפילו אחורנית: מה חשבתי, למה הרהרתי. לנוס למחשבות אחרות, טובות ונאות יותר.