'פינחס' – מישהו שאיכפת לו מאיתנו

הייתה זו קבוצה מצומצמת של מקורבים. הם זכו ליחס יוצא דופן, התגוררו בסמוך לארמון המלכות ונהנו מאפשרות בלתי מוגבלת לצאת ולבוא במעון המלכותי. הם גם זכו לפטור מיוחד ממיסים, ולעוד אי אלו הטבות. ברור היה שהם זוכים למה שאזרח מן השורה אינו זכאי.

רק מעטים ידעו מדוע זכתה קבוצת המקורבים ליחס המועדף. הם זכרו היטב את התקופה הקשה, עת היה המלך רדוף ובורח, ומלכותו מאוימת מכנופיות מורדים עזי נפש. אז, בימים ההם בשעה שרוב האזרחים הפנו עורף לבית המלוכה ובחרו להצטרף לשורות המורדים, או להעלים עין – היו אחדים שגורלו של המלך נגע לליבם; הם פעלו באומץ, והתגייסו לצידו של המלך, לחמו עבורו והסתכנו. באותם ימים קשים, נתן להם המלך את הבטחתו, והם זכו לקרבה יוצאת דופן.

* * *

בני אדם נוטים להשתלב בזרם. הרבה ממעשיו והרגליו קונה אדם מסביבתו, ממה שמקובל ומרוח המקום והזמן. לפיכך, הזרם והתלם הם הכוחות השולטים בעולם בעיקר. לעיתים, ההליכה בתלם מועילה וטובה להקנות מידות ישרות, ולכוון את הציבור אל הדרך הנכונה. אך באותה מידה, אין כוח שמסוגל להיות הרסני כמו התנועה בזרם. בעיקר מסוכן הדבר בשעה שחודרת אל הזרם והתלם נטייה זרה; קרירות או עצלות, רפיון וזלזול במנהגים קדושים, או שכחה של יסודות בתורה ובטהרה.

אדם יחיד, קשה לו מאוד להינצל מהשפעת הסביבה. באופן טבעי הוא צועד בעקבות האחרים, וכשרוחות זרות מנשבות, הן סוחפות והניסיון לא פשוט.

קשה מאוד לעמוד בפני פיתויי הזמן, לשם כך נדרש כוח מיוחד – להציב את המחיצה הנכונה במקום הנכון, ולא להסכים להימשך אחר הפיתויים והרפיון.

אולם יש לזכור, שדווקא בזמנים בהם הרוח סוחפת החוצה מדרך הישר, והניסיונות מתעצמים – מי שיזכה לעמוד על מקומו, להתעקש להיות נאמן, ולחפש את הקרבה להשם אף מתוך מרירות הניסיונות – יוכל לזכות בקרבה מיוחדת ובקשר אמיץ עם המלך.

להחזיק מעמד

בזמן בית המקדש, היתה לנו דרך ברורה לשוב תמיד ובכל מצב אל דרך הישר, גם אחרי טעות וגם לאחר היסחפות. ראינו מהי קדושה והבנו מה מוטל עלינו לעשות; הרגשנו מהי התעלות בקדושה, וטעמנו טעם של עבודת השם, ובעיקר – היה לנו את הדבר שימשוך את הלב שלנו תמיד בחזרה אל השם.

אולם כעת, ללא בית מקדש ועבודת הקודש, מה נעשה?! מה יכול לגרום ליהודי להחזיק מעמד, ולא להיסחף ברוח הזמן? מחד, המשיכות החיצוניות מתגברות והניסיונות מתעצמים, ומאידך, אין לנו את ההרגשה הברורה בקדושה, ואין לנו את בית המקדש שיבטל מאיתנו את ההסתרה. איך מחזיקים מעמד?

במציאות שכזו אנו זקוקים נואשות לדבר שיוכל להעניק לנו חוסן – אנו זקוקים לקנאות. כמו פינחס שקינא בשעתו, כך בדיוק זקוק כלל ישראל וכל נפש מישראל, לכוחו של אותו צדיק שיהיה מוכן לחרף נפשו עבור גורל נשמותינו. אנו זקוקים לצדיק שיקנא עבור הנכסים היקרים שלנו, שלא יניח לנו לצלול אל תהומות הייאוש ואובדן הזהות. צדיק שימנע את שכחת התורה, ואת הרפיון שהרוחות הסוערות מנסות להחדיר בנו.

צדיקים שכאלו יש גם היום.

זה מה שמבקשת פרשת פינחס להודיע לנו: שנדע ונאמין שבכל דור, גם בשעה שהתימהון והבלבול מתגברים, וגם כשרוח הזמן סוחפת, וקשה ללכת כנגד הזרם ולהתמיד בחיפוש הדרך הישרה – תמיד יהיה בעולם בחינת 'פינחס' המקנא את קנאת השם, ומרעיף על המעוניינים בכך, את הכוחות הנדרשים לעמוד באתגרי התקופה ובניסיונות האישיים.

והתורה מצווה עלינו להתחבר אליו, להאזין לו, ולקבל ממנו. והיא גם מפרסמת את שכרו: "הנני נותן לו את בריתי שלום". שנדע, מה אפשר לזכות דווקא בזמנים שהזרם סוחף אל הריחוק והשכחה. דווקא אז, מסתתרת הזדמנות נדירה – לגלות נאמנות למלך, ולזכות לבוא עימו ב'ברית שלום', בקשר אמיץ וחזק של דבקות ואהבת עולם.

קנאים לגורלנו

ה'פינחס' שלנו הם הצדיקים, ואנחנו מקבלים את כוח הקנאות על ידי ההתקשרות אליהם. רבינו הקדוש לא מניח לנו לוותר על עצמינו, הוא אינו מאפשר לאף אחד מהמקורבים אליו להסכים עם נפילתו, ולהניח לעצמו להיסחף עם הזרם בייאוש וחוסר כוח. דיבוריו ותורותיו של הצדיק מלאים רוח חיים, הם מעוררים כל אחד לא להסכים שירמו אותו, וכציוויו של רביה"ק: "אל תתנו לעולם הזה להטעות אתכם…" ומעודדים לחפש תמיד מחדש – חיות ותקווה בתורה ובתפילה, בעבודת השם, ובהתגברות כנגד הרע. רבינו גם מעורר את הנפש לקנא עבור עצמה – להתעקש ולהיזכר להיכן היא שייכת, ואיזה גורל טוב נפל בחלקה. ולא לוותר בשום אופן, רק לחתור עוד ועוד, עד שנשיג את המעלה השייכת לנו.

מי שמבין את המצב לאשורו ופוקח את עיניו לראות את הסכנה מצד אחד, ואת ההזדמנות המיוחדת מאידך. בוודאי יתעורר דווקא כעת לחפש את ההתקשרות אל קדושתו של 'פינחס', משום שהוא זה שבסופו של דבר מכפר על בני ישראל. הצדיק פועל כל העת להמתיק דין מעל נשמות ישראל, לכפר עוונות, לבטל את הריחוק, ולהמשיך ישועה בעולם. וכפי שאדם מתייגע בחיפוש ההתקשרות לקדושת הצדיק, כך הוא ממתיק מעליו דינים, וכך הוא נעשה מקורב אל המלך ובן בריתו.