"פן יהרסו" – או הכל או לא כלום…

ממה, נראה לכם, אנחנו סובלים יותר – מתאוות רעות? מעצלות? או מהתלהבות יתירה?

ובכן, כמה מפתיעים דבריו של מוהרנ"ת שכותב: "רבים נכשלו ונפלו לגמרי על ידי ריבוי התבערה חוץ מהמידה… ורוב בני אדם נכשלין בזה! כי באמת על פי רוב, העיקר מה שאין האדם מתקרב לה' יתברך ואינו חוזר בתשובה לה' יתברך – אף על פי שהמניעה [היא] מחמת התגברות תאוות הגוף, אבל גם זה הוא מניעה גדולה מלהתקרב לה' יתברך – היינו ריבוי תבערת הלב לה' יתברך שבוער חוץ מהמידה" (ליקוטי הלכות, תרומות ומעשרות ג, ב).

זאת אומרת, ההתלהבות היתירה לעבודת ה', היא לא תופעה שפוקדת רק את המיוחדים שבינינו, אלא 'רוב בני אדם נכשלים בזה', והיא אחת הסיבות העיקריות לריחוק שלנו מעבודת ה' האמיתית.

והדבר אומר דרשני, היתכן שאנשים כמותנו, שמייחלים ומאחלים לעצמם קורטוב של התלהבות בעבודת ה', סובלים מריבוי התלהבות? 'הלוואי' – אומר לו כל אחד מאתנו בלבו – 'אגיע למצב שבו אצטרך להתמודד עם ריסון ההתלהבות. או אז היה מצבי טוב ביותר… בינתיים אני דווקא מתמודד עם ריבוי קרירות…'

* * *

ובכן, שימו לב. ההתלהבות היתירה אשר עליה אנו שחים, היא התלהבות שכזאת הגורמת לאדם לחשוב שכדי להתקרב לה' באמת, עליו לעשות דברים גדולים וקשים; "להתקדש בקדושה יתירה מאד מאד, ולסלק עצמו לגמרי מהעולם הזה, ולהשליך כל תאוות עולם הזה אחרי גוו ולהתקדש בכל הקדושות" – דבר שבפני עצמו הוא נכון בהחלט.

הבעיה היא רק, הטעות הנוראית הנגרמת בעקבות זאת, והיא: המחשבה שאם איני מסוגל לעשות כל זאת, אין באפשרותי לעבוד את ה' באמת, "ומחמת שאינו יכול להתגבר על גופו לעשות כל אלה, מחמת זה אינו עושה כלל אפילו מה שיכול. ויש שנפלו כל כך בדעתם, עד שאינם יכולים אפילו ללמוד דף גמרא או פרק משניות, מחמת שיודעים שצריכים לעשות הרבה מאד, ומחמת זה אינם עושים כלל!" (ליקוטי הלכות, תרומות ומעשרות ג, ב).

* * *

ההתלהבות הזאת – הגורמת לאדם שלא להחשיב ולחטוף את אשר בהישג ידו – איננה תופעה קדושה, אלא היא: "יצר הרע גדול", לא פחות ולא יותר.

וכך מפרש רבינו את הנאמר בפרשת השבוע "רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות":

"גם בענין ההתקרבות עצמו להשם יתברך, יש יצר הרע גדול. כלומר, שלפעמים ריבוי ההתלהבות חוץ מהמידה, הוא מהיצר הרע, כי זהו בחינת 'פן יהרסו'. כי יש יצר הרע גדול כשמתחיל להתקרב להשם יתברך. ועל כן בשעת מתן תורה, הזהיר השם יתברך למשה: 'רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות', כי ישראל היו אז במעלה גדולה, והוצרכו להזהירם מהיצר הרע שיש בהתקרבות להשם יתברך" (ליקוטי מוהר"ן, עב).

מה שמסוכן במיוחד ביצר הרע הגדול הזה, הוא זה שהוא 'מתלבש במצוות'. וכאשר מתבטא רבי אברהם ב"ר נחמן על תופעה זו (ביאור הליקוטים, תורה א, אות ה) וכותב: "כי מי לנו גדול בכל המצוות שמצד היצר הרע, כמצות ההריסה בתבערת התלהבות הלב לעבודת השם יתברך בעצמו".

לאדם מן השורה נראה שמדובר כאן בהתלהבות קדושה, אך לאמיתו של דבר מסתתר כאן יצר של גאווה וגסות הרוח, "כי מחמת הגאות שבלבבו אינו רוצה לעבוד את ה' יתברך כי אם כשיזכה לעבוד את ה' יתברך בעבודה גבוהה מאד" (ליקוטי הלכות, שם).

הן אמת, שהסביבה מחשיבה בעיקר את המצליחנים ואינה מעודדת את השמחה בנקודות טובות. אך כבר הקדים מוהרנ"ת וכתב לבנו:

"ואין לך להסתכל כלל על שאר אנשים שאינם מחיין עצמן בזה – אפילו הם טובים ממך הרבה – ואף על פי כן הם במרה שחורה ועצבות. ואפילו אם הם מאנשי שלומנו. כי אין לך להסתכל עליהם בענין זה כלל, רק שתשמע לדברי, שהם נובעים מדבריו הקדושים זכרונו לברכה, להחיות עצמך בכל עת ובכל יום במה שאתה מזרע ישראל ו'לא עשני גוי', ואנו זוכין לעשות מצוות הרבה בכל יום, ובפרט ובפרט בגודל החסד הנפלא הנורא שאנו אחוזים ודבוקים בשמו [של רבינו] הקדוש זכרונו לברכה. ואם לא היינו שומעים ממנו כי אם התורה 'אזמרה לאלקי בעודי' – דיינו. כי יש בו די להחיות עצמנו על ידי התורה הקדושה הזאת כל ימי חיינו, ולזכות על ידי זה לחיי עולם לנצח. מכל שכן וכל שכן ששמענו עוד נוראות ונפלאות אשר לא נשמעו מעולם".