תקציר: על גודל חומרת תאוות ממון – הקשר בינה לבין חנוכה וקליפת מלכות יוון – ואיך ניצלים ממנה

'שרק לא יגש אלי, שלא יבחין בי', זו היתה משאלת לבו עם סיום דברי הגבאי שהכריז על מגבית דחופה עבור אחד ממתפללי בית הכנסת בו התפלל גם הוא. 'לא שאינני רוצה לתת צדקה, אבל מה אעשה ומצבי דחוק כל כך'. אמנם בחודשים האחרונים נוספה לו הכנסה מכובדת, אבל ההוצאות גם הם גדלו כל כך. 'מה אפשר לעשות, אונס רחמנא פטריה' – חושב הוא לעצמו.

"אי אפשר בלי זה!"

נדמה לאדם שהמציאות הפשוטה היא שמנהיגה אותו; כשיש לו הוא נותן, ושכשחסר לו הוא לא יכול לתת. גם החסרונות מצטיירים בעיניו כמציאות בלתי ניתנת לערעור, הוא חש ממש שהינו נצרך לכל ההוצאות הללו המסבבים אותו ושאינו חי חיי מותרות כלל. אמנם לפני שנה ושנתיים חי אחרת לגמרי והסתדר גם בלא כל הדברים ה'מוכרחים' הללו, אבל עתה הוא מרגיש שאי אפשר בלא כל אלה.

דמיון של מחסור ועוני

אך לאמיתו של דבר זהו אחד מתעתועי הדמיון העצומים ביותר השולטים על האדם, בכוחו של 'ראש הגנבים' השוכן בחלל השמאלי. אחת התאוות הגרועות ביותר הינה 'תאות ממון'. מהותה של תאוה זו אינה רק רצון להוסיף ממון, אלא שהיא מייצרת דמיון של חוסר ועוני. ככל שהאדם מוסיף לצבור ולכנוס הון, הוא מוסיף להרגיש יותר נצרך וחסר, "יש לו מנה רוצה מאתיים", תאוות הממון הולכת שלובה עם העצבות והמרירות וה'אנפין חשוכין' (ראה ליקוטי מוהר"ן, כג), וככל שמנסים למלאותה היא מולידה ביתר שאת דאגות וחוסר סיפוק.

* * *

"ולא נודע כי באו אל קרבנה"

בפרשתנו אנו לומדים על חלומו של פרעה מלך מצרים; שבע פרות רעות מראה ודקות בשר בולעות שבע פרות בריאות ויפות מראה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה. מוהרנ"ת מוצא כאן רמז עצום על כוחה של תאוות ממון, משורשי טומאת גלות מצרים: "זה בחינת תאות ממון, שכל מה שיש לו יותר, חסר לו יותר" (ליקוטי הלכות, ברכת המזון ד, יז). שבע הפרות הבריאות מרמזות על שנות השבע – העשירות וכל טוב שנותן ה' יתברך לעשירים. אך הן נבלעות בשנות הרעב – הלא היא תאוות ממון, "שהוא רעב תמיד לבלוע ממון הרבה, ובולעים את שבע שני השבע וכל הטוב והעשירות שנתן לו ה' יתברך. כי כל מה שיש לו עשירות יותר חסר לו יותר, ויש לו דאגות ויסורין כאילו הוא עני ממש. בבחינת 'ותבלענה שבע פרות הרעות ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה'. שעל ידי הרע של תאות ממון שמתאוה בכל פעם יותר ויותר נבלע ונשכח כל השפע והעשירות שחננו ה' יתברך ולא נודע אצלו העשירות כלל והוא מלא דאגות כבתחילה, כי לעולם חסר לו, כי אין לו חצי תאוותו בידו לעולם ועינו לא תשבע עושר לעולם" (שם).

עיקר שבירת תאוות ממון – צדקה

לא זו בלבד שהרגשת החסרון, המונעת ממנו לפזר לצדקה, אינה נכונה מצד עצמה שהרי רק דמיון של חסרון מצטייר אצלו, אלא אף להיפך ממש: התיקון לקללת תאות ממון הינו דווקא ריבוי הצדקה. וכפי שמוהרנ"ת ממשיך שם: "והתיקון על ידי יוסף שהוא בחינת הצדיק שבדור, הנותן עצה להעשירים בעלי הממון שינצלו משבע שני הרעב, מרעבון תאות ממון, על ידי צדקה שהוא עיקר שבירת תאות ממון, כמו שכתב רבינו ז"ל (בליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן י"ג)".

* * *

"מגודל התגברות תאוות ממון – כמעט שנשתכחה תורה מישראל!"

אחד מעיקרי כוחה של טומאת מלכות יון היה, רצונם להחדיר בעם ישראל את התאוה המרה הזאת, שבכוחה להשכיח את התורה חלילה. וכפי שמבאר מוהרנ"ת: "מלכות יון הרשעה בקשו להשכיחם תורתך על ידי תאות ממון ששם כל העבודה זרה, ומי שנופל לשם קשה לו לצאת משם. ועל כן נקראת זאת התאוה של ממון מלכות יון הרשעה, בחינת טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד. וביקשו להשכיח התורה לגמרי וגזרו שמד, כי עיקר שכחת התורה מרוב בני ישראל הוא על ידי תאוות ממון, כאשר אנו רואין בחוש בהרבה בני אדם שבטלים מהתורה על ידי טרדתם בממון שרודפים אחר פרנסתם כל ימיהם, ואינם עוסקים בתורה עד ששוכחים אותה לגמרי רחמנא ליצלן. וזה בחינת כל השמדות שגזרה מלכות יון הרשעה שהוא בחינת תאות ממון, כי כל השמדות וכל העבודה זרה תחובים בממון. ומגודל התגברות והתפשטות תאות ממון שהוא בחינת מלכות יון הרשעה, כמעט שנשתכחה תורה מישראל" (ליקוטי הלכות, אבידה ומציאה ג).

"ועל כן מרבים בצדקה בחנוכה"

כנגד זה עמדו בני חשמונאי הכהנים, אנשי החסד והצדקה, ולחמו במסירות נפש, ועוררו את העם להרבות בצדקה, וכך הכניעו אותם. וכהמשך דבריו שם: "אך ה' יתברך עושה עמנו נסים ונפלאות גדולות בכל דור ודור, ונותן כח בהצדיקים אמתיים שבכל דור שיקבצו ויעלו כל הצדקות שישראל נותנין, ועל ידי זה הם משברים ומבטלין תאות ממון מישראל שלא תתפשט כל כך שלא תשתכח תורה מישראל. ועל כן נוהגים להרבות בצדקה בחנוכה, כי חנוכה הוא בחינת הכנעת מלכות יון הרשעה שהוא תאות ממון ששבירתה על ידי צדקה".

"כי עיקר הצדקה הוא אמונה"

קליפת יון הרשעה – מקור הרע של חכמת הטבע הכופרת בהשגחה – רואה בממון את עיקר הקיום, וגורמת לאדם שכאילו יחוס על עצמו וישמור את הממון לצרכיו שלו. זהו ה'חושך' שהוא יסוד מלכות יון היפך אור ההשגחה. ובחנוכה, אשר אז אנו עוסקים לשבר טומאת כפירה זו ולהמשיך את אור ההשגחה הניסית, על כן מרבים אז בצדקה, "כי עיקר הצדקה הוא האמונה, שמאמינים בה' יתברך שהכל בהשגחתו ונותן לדל אין מחסור, ומאמין כי בגלל הדבר הזה יברכו ה', ועל ידי זה ממשיכים עיני השגחתו עלינו. וזה שנוהגים להרבות בצדקה בחנוכה כדי להמשיך אור ההשגחה על ידי הצדקה, שזהו עיקר בחינת נר חנוכה, כי עיקר הצדקה הוא בחינת עיניים להמשיך עיני השגחתו עלינו, ועיקר העניות נמשך מבחינת חושך, שהוא בחינת מיעוט והסתרת ההשגחה, וכל הפרנסה והעשירות הוא בחינת עיניים".

ימי חנוכה, הם ימי החינוך וההתחלה לכל השנה, להסיר את המדמה המצוה לאסוף ולכנוס ולהגדיל תאות הממון ומרירות הפרנסה, אלא להיפך: להתרגל לפזר לצדקה שהיא מקור כל השפע והטוב!