ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > פח השמן שלא נטמא

פח השמן שלא נטמא

ט׳ בתמוז תשע״ט

בכל אחד מאיתנו ישנה נקודה פנימית טהורה וקדושה, נקודת אמת, אור גדול ונשגב, ונקודה זו היא "אבן השתייה" של מהותנו – מקום תחילת התהוותנו בעולם. בנקודה זו יש לנו ידיעה עמוקה ומדויקת מה הקב"ה רוצה מאתנו ומהו התפקיד המיועד עבורנו בעולם, מאותה נקודה אנחנו יודעים לזהות את ההבדל הדק מן הדק בין אמת צרופה לשקר סמוי. ומהו אותו אור מיוחד שהקב"ה מתאווה להאיר דרכנו לעולם.

הציווי הראשון שהקב"ה מצווה את היהודי הראשון, אבי האומה היהודית, מובא בפרשת לך לך, ובו פונה הקב"ה לאברהם אבינו ואומר – "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך".

בציווי זה טמונה עבור נשמותינו מתנה נצחית. כל מפת הדרכים לחיים של קדושה ומשמעות רוחנית טמונה בציווי זה. כל המסע הרגשי והרוחני שלנו מתקפל בביאור הטמון בתוך המילים הללו המיועדות לאזניו ולנשמתו של אברהם אבינו כמו גם לכל נשמות ישראל שעתידות לצאת מזרעו. מאותו הרגע בו צווה אברהם אבינו מיפי הגבורה "לך לך" אותו ציווי עדיין מצלצל עמוק בתוך נשמותינו.

אם נעקוב אחר כל מילה ומילה, נמצא בה – כבתוך פנינה – עצות נפלאות כיצד להתקרב אל בורא עולם ואל נשמותינו ובכך לממש את 'הכוח היהודי' הטמון בכל אחד מאיתנו – כוחו של אברהם אבינו.

"לך"

המילה הראשונה בציווי של הבורא לאברהם אבינו הינה – "לך". ומשמעותה – צא מהמקום שלך. תשתנה. לך. אל תישאר אחוז באותו מקום לאורך זמן ללא התקדמות והתחדשות. ציווי זה זורע זרע פנימי בנפשות עם ישראל אשר טומן בחובו את מהותנו היהודית. הציווי "לך" עוד מהדהד בתוכנו וגורם לכוח היהודי שבנו לרצות לנוע ללא הרף קדימה.

על כן, אומרים חז"ל, עם ישראל נקראים "הולכים" בעוד המלאכים נקראים "עומדים". מהות ההולך היא שהוא משתנה ומתקדם כל הזמן, בעוד ה"עומד" נשאר על עומדו ללא יכולת לנוע קדימה. ביהודי הנקרא "הולך" טמון רצון מניע וכוח פנימי עז להשתנות. על שום כך במהותנו כיהודים מדרגתנו גבוהה משל מלאך, מאחר שבעוד שהמלאכים עומדים ולא משתנים אנו נעים קדימה וחותרים ללא הרף להשתפר, לגדול, לממש את כוחנו מהכוח אל הפועל ובוא יבוא היום בו נגיע למדרגה בה נצליח לממש את הכוח הטמון בנו, ואז תתגלה מדרגתנו האמיתית הנעלה ממדרגת המלאכים עד כדי שיצטרכו המלאכים לשאול אותנו – "מה פעל אל"? כי נהיה קרובים יותר למכמני סתרי הבורא מאשר המלאכים.

על כן נקרא אברהם אבינו "אברהם העברי", על שום שהיה עובר ממדרגה למדרגה ללא הפוגה וללא מנוחה – מהות זו, הנקראת "אברהם העברי", הינה מהותנו היהודית; מהות המאיצה בנו ללא הרף להתקדם קדימה, להתקרב יותר ויותר אל מקור האור.

רבי נחמן מעיד על עצמו כי מרגע אחד לשני כבר היה אדם אחר לחלוטין. לקראת סוף ימיו מעולם לא עמד שני רגעים רצופים על אותה מדרגה. מנשימה לנשימה כבר היה אדם אחד גבוה ונשגב יותר.

הבעש"ט הקדוש שואל בדרך מליצה "מדוע נקראים הצדיקים "מי"? (שם קדוש בחכמת הקבלה) – מפני שאנשים ישאלו "מי היה כאן לפני רגע ונעלם?"

אם ננסה לבלום את האנרגיה החיונית היהודית הזו הטבועה בנו – התוצאה תהיה שתיווצר בתוך נפשנו מלחמה פנימית (מצד אחד רצון עז לפרוץ, להתקדם ולהתממש ומצד שני רצון לעצור לקבע ולעמוד על עומדנו). מלחמה זו תוביל אותנו בסופו של דבר לעצבות ודיכאון. זאת מכיוון שלא נאפשר לאנרגיה של החיות הפנימית שבנו לפרוץ ולבוא לידי ביטוי.

 

"לך"

עתה כשהבנו את הכוח הטמון בנו הקורא לנו ללכת ולהתקדם – נשאלת השאלה "לאן ללכת"? והתשובה המדוורת מהקב"ה לנשמותינו היא – "לְךָ". אומר "ביאור האמרים" במדרש תנחומא "לְךָ" הווה אומר – לעצמך. לך אל עצמך. אל מהותך. אל מה שאתה באמת.

רבי נתן מפרש בהלכות גזלה על הציווי "לך" – לך לנקודה האלוקית הקיימת בך. לחלק א-לוק ממעל שאתה עמוק בפנימיותך.

בכל אחד מאיתנו ישנה נקודה פנימית טהורה וקדושה, נקודת אמת, אור גדול ונשגב, ונקודה זו היא "אבן השתייה" של מהותנו – מקום תחילת התהוותנו בעולם. בנקודה זו יש לנו ידיעה עמוקה ומדויקת מה הקב"ה רוצה מאתנו ומהו התפקיד המיועד עבורנו בעולם, מאותה נקודה אנחנו יודעים לזהות את ההבדל הדק מן הדק בין אמת צרופה לשקר סמוי. ומהו אותו אור מיוחד שהקב"ה מתאווה להאיר דרכנו לעולם.

בנקודה זו אנחנו מחוברים למעיין החיים הנובע בתוכנו המחובר לחי החיים. זהו מקום בתוכנו שהוא טהור וקדוש ושלעולם לא יטמא – כמו פח השמן בבית המקדש. למרות שהיוונים כבשו את ארץ ישראל, העמידו פסל בהיכל, ואף טימאו את כל השמנים בבית המקדש (המייצגים את כוח המחשבה הבהיר), למרות כל זאת – בפח שמן אחד קטן לא הייתה להם כל אחיזה ונגיעה. אותו פח שמן נשאר טהור וחתום בטבעת הכוהן הגדול (נקודת היהודי הקדוש המפעם בתוכנו).

אותו פח שמן טהור שנותר בתוך ה"סחרור" של אחיזת החושך והשקר – הוא בחינת נקודת האמת והטהרה הפנימית הקיימת בנו אשר אליה הקב"ה מצווה את אברהם אבינו ללכת. כאמור ציווי זה מיועד, מבעד לכל שבילי ההיסטוריה, עבור אברהם העברי הטמון בתוך כל אחד מאיתנו.

אולי תשאלו – איך נדע אם אנחנו בקשר עם "פח השמן הטהור" שבתוכנו? הסימן יהיה תחושת חיות משמחת. המגע עם המקום הפנימי הזה יעורר בנו חיות, שמחה ואמונה. ולכן אם איבדנו את החשק לקום בבוקר, את הברק בעיניים, את שמחת החיים הטבעית הקיימת בנו – ייתכן מאוד כי טעינו בדרך ואנחנו כבר לא בקשר עם הנקודה הפנימית הטהורה שבתוכנו.

פירוש נוסף עבור הכינוי "אברהם העברי" הוא – שכל העולם עומד בעבר אחד של הנהר בעוד אברהם עומד וניצב בעברו השני. כולם הולכים לכיוון אחד ואברהם העברי הולך לכיוון הנגדי. נשאלת השאלה – מהיכן דולה אברהם אבינו את כוחות הנפש לעמוד כנגד כל העולם כולו? בעוד כל העולם סוגד לעבודת אלילים בבולמוס אדיר ובאלימות כלפי המתנגדים לה, הוא בלי שום נצנוץ של ספק אומר "לא" לכל העולם כולו ובוחר בדרך ההפוכה ואף מסתכן בחייו. מהיכן הכוח? אברהם אבינו היה מחובר למקור הכוח הבלתי נדלה – לנקודת האמת הפנימית המפעמת בו ומחברת אותו לבורא עולם בקשר בל יינתק.

"ארצך"

יתכן כי עתה תשאלו – וכיצד מגיעים לנקודה הזו? כיצד הופכים להיות לאדם המחובר למקור החיים? קודם כל הבה ונתעודד, אם אנחנו כבר שואלים כיצד להתחבר למקור האמת ומחפשים את הנקודה הפנימית – עצם השאלה כבר מעידה על כך שה"עולם הזה" לא הצליח להרדים אותנו.

והתשובה היא בחז"ל שמלמדים אותנו שכאשר אדם רוצה להתקדם לדרך הישר אזי העצה היעוצה עבורו היא – "סור מרע ועשה טוב".

עצה זו מובילה אותנו להעמיק בהמשך הציווי של הקב"ה לאברהם אבינו – "מארצך, ממולדתך ומבית אביך". שלושת הנקודות הללו הן שורש האחיזה של הקליפה וחושך על נפשנו.

חוק הטבוע בבריאה הוא שעל מנת שנוכל לזכות להתחבר אל האור ולאכול את ה"פרי" המיוחל יהיה עלינו לברר קודם את הקליפה החופה על הפרי ולהסיר אותה מעליו. מרמז ריבון העולמים לאברהם אבינו – כדי שתוכל להתחבר אל האור הפנימי הטבוע בך עליך ללכת מכל המקומות בהם נעוצות הטלפיים של עולמות החושך בנפש.

"ארצך" – זוהי הארציות שלנו. הארציות שלנו היא הגוף שלנו. הקב"ה ברא את גופינו מעפר ועשאו "נקבים נקבים, חלולים חלולים" (כפי שאנו מזכירים בברכת "אשר יצר"). נקב חלול משמעותו חסרון. וחסרון בעצם מהותו כחסר רוצה ללא הפסק להתמלא. על כן הגוף שלנו משדר לנו ללא הרף רצונות וצרכים שהוא רוצה שנמלא עבורו. בין אם אלו צרכים גשמיים או בין אם אלו צרכים רוחניים. אמנם הגוף זקוק למילוי צרכיו ועלינו לשמרו ולמלאת את חסרונו כדי להמשיך לו חיות וקיום. אך כאשר הצרכים האמיתיים של הגוף הופכים להיות תובעניים ומוגזמים הם כבר משנים את הגדרתם מ"צרכים" ל"תאוות".

למשל צורך אמיתי של הגוף הוא הצורך לאכול לכדי קיומו. אך ברגע בו נפרץ הגבול של "צורך אמיתי" ואנחנו מתחילים לאכול על מנת לאכול וליהנות את החך כעבד הממלא אחר רצון אדונו התאוותן – אנחנו הופכים להיות לעבדים של חסרון הגוף. כך גם בענייני ממון – כל עוד משמעות הכסף עבורנו הוא אמצעי לקיום מצוות וכוח רוחני המאפשר לנו לממש את תפקידנו בעולם (כסף מלשון כיסופים) – אנחנו בשליטה. אך ברגע שכשהכסף הופך להיות למטרה בפני עצמה – אנחנו שוב נתונים תחת בולמוס של מילוי תאווה ושוב הופכים לעבדים המשמשים את הגוף ואת צרכיו המדומים. כך גם בנוגע לענייני כבוד (שזו תאווה רוחנית שאף היא משודרת לנו על ידי כוח הגוף) – אדם שהוא בריא בנפשו ראוי לו שידרוש כבוד בסיסי מהבריות וכן גבולות של סדר נכון מהסביבה. אך כשאדם אחוז בתאווה ורודף אחר הכבוד והשררה על הציבור הוא שוב הופך להיות כעבד הנצרך לבריות שימלאו את תאוותו ויכבדו אותו. וכפי שאומרים חז"ל – "הנצרך לבריות חייו אינם חיים". החיים שלו אינם חייו הפרטיים שלו אלא נתונים לשלטון ואחיזת הקליפה והחושך – הוא כבוש תחת שלטון אחר.

ההגדרה המבהירה את ההבדל בין צורך אמיתי לתאווה הינה שצורך אמיתי הינו צורך המבוטא במידה מתונה, מדודה וניתנת לשליטה לעומת תאווה שהיא ביטוי של התגברות הצורך עד כדי שלטון בנפש שלנו. והתוצאה היא שהתאווה מסיטה אותנו מהנקודה הפנימית והקדושה הטמונה בתוכנו ומטשטשת את הקשר לנו איתה. מכאן מובן הציווי שמצווה הבורא את אברהם אבינו – "לך לך מארצך" – כי אם תהיה הארציות שבך שולטת בך לא תוכל ללכת אל מי שאתה באמת. תנאי למימוש האור שבך הוא להתרחק מהעבדות לתאוות הגוף.

"ממולדתך"

"מולדתך"- אומר רבי נתן זהו הכוח המולד בתוכך – הטבע שלך. יש הרבה כוחות טובים שטמונים בנו מצד ההולדה. מידות טרומיות שהומשכו אלינו על ידי הורינו אך ישנם גם כוחות לא מתוקנים שנמשכו אל תוכנו מצד ההולדה שאשר עדיין לא תוקנו על ידי הורינו ואבותינו ונאחזים בנו כדי שנתקן אותם. רבי נתן מביא את הפסוק מתהלים "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אימי"; בפסוק זה מתאר דוד המלך את הטבע הלא מתוקן הנמשך בכל אחד מאיתנו מצד ההולדה. אמנם לא פשוט לשנות את טבענו אך עלינו ללמוד להכיר את הכוחות הטבועים בנו מצד הטבע וההולדה ולדעת לרסן אותם כאשר הם מושכים אותנו להרס וחורבן.

למשל מי שיודע בנפשו שטבועה בו מידת הכעס והאכזריות או הניכור והקנאה ידע "להמתין" לטבעו ובטרם שהוא ימשוך אותו למעשים של הרס וחורבן ישכיל אותו אדם למשול ברוחו ולהטות את התנהגותו על פי צו השכל הישר לכיוון של בניה ואחווה.

"בית אביך"

כל אחד מביא מבית אביו את בחינת ה"גרסא דינקותא" שאותה הוא ינק בצעירותו. אלו אותם ציוויים רוחניים וגשמיים שחלקם נאמרו באופן גלוי בבית אביו וחלקם באופן סמוי. מכל אחד מאיתנו נדרש בימי בחרותנו לברר את כל ה"ציוויים" הללו ולבחון אותם מחדש אלו מהם אלו ציוויים אמיתיים המקרבים אותנו לרצון הבורא ואל מהותנו הפנימית ואלו מהם הם שקריים לנו ולאמת שלנו של הבורא ועלינו לעמול ולשחרר את אחיזתם בנו.

למשל אמירות כמו "אנחנו פוחדים מהחיים וראויים ליחס מקטין" או אמירה הפוכה כגון "אנחנו חייבים תמיד לנצח ולהראות את עליונותנו" בין אם הן נאמרות בגלוי ובין אם הן משודרות באופן סמוי אם הן "נאמרות" באופן קבוע הן יכולות לשבש את התקשורת הבהירה שלנו עם החלק א-לוק ממעל שבנו.

אומר הקב"ה לנו – לאברהם אבינו הפנימי שבנו – אם תלך שולל אחר אמירות ואמונות כוזביות לא תוכלו להכיר את הדרך המובילה אל האור הפנימי שבתוכך.

"אל הארץ אשר אראך"

השחרור מהאחיזה של שלושת הבחינות הללו "ארצך מולדתך ובית אביך" של הקליפה בנו מבטיח לנו התקרבות אל האמת המפעמת בנו. אל אותה נקודת אור שבתוכנו. והחיבור אל אותו אור פנימי הוא זה שיוביל אותנו אל "ארץ ישראל" הגשמית והרוחנית – הארץ המובטחת.

משמעותה הרוחנית של "ארץ ישראל" היא מקום המפגש האינטימי ביותר של הנשמה היהודית שלנו עם בורא כל העולמים. המפגש הזה קורה במקום האמונה הטהורה שהיא בחינת ארץ ישראל.

על ארץ ישראל נאמר "עיני השם א-לוקיך בה מתחילת השנה ועד אחריתה". הקב"ה לא מסיר את עיניו ממנה ומכל מי שמחובר במהותו הפנימית אליה על ידי האמונה הקדושה.

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support