אלמלי לא היתה השנה מעוברת, היינו אמורים לחגוג השבוע, ביום שישי ובשבת, את חג הפורים. בתור "פיצוי" נתנו לנו השנה "פורים קטן"; הוא אמנם 'קטן', אבל בכל זאת 'פורים'…

על אף שאנו מונים את חודשי השנה לפי סיבוב הירח, אנו דואגים להדביק את הפער שנוצר בין מחזור השמש למחזור הלבנה. מסיבה זו יש לנו מדי כמה שנים שני אדרים.

לכאורה משהו טכני לחלוטין. אבל כשאנו מתבוננים בתורה ובדברי חז"ל, אנו רואים ש"סוד העיבור" הוא משהו עמוק ומהותי ביותר; משהו שנוגע במהותו של העם הנבחר.

שכן, על הפסוק "החודש הזה לכם" נאמר במדרש: "כך אמר הקדוש ברוך הוא: כיון שבראתי את עולמי, היו אומות העולם עומדים, לא נתתי להם לא חודש ולא שבת; וכיון שעמדו ישראל, נתתי להם ראשי חדשים ועיבור שנים. לכך נאמר החודש הזה לכם" (פסיקתא רבתי, פרשה טו).

יותר מכך, כשהנביא יחזקאל מתנבא בשם ה' על עונשם של נביאי השקר, הוא אומר: "והייתה ידי אל הנביאים החוזים שווא והקוסמים כזב, בסוד עַמִי לא יהיו" (יחזקאל יג, ט). כשהפירוש הפשוט הוא: "לא יהיו בקבוצת עַמִי, להיכנס יחד עמהם, להיחשב עַם ה' כמותם" (מצודת דוד). אך כשאנו מגיעים לגמרא (כתובות קיב ע"א) אומרים לנו חז"ל: "בסוד עמי לא יהיו – זה סוד עיבור". כביכול, מי שאינו שייך לסוד העיבור, אינו שייך לכלל ישראל.

ממקורות רבים זועק לנו סוד העיבור, לאמור: אין זה ידע אסטרונומי גרידא, אלא סוד ששייך רק ליהודים. סוד שניתן להם באהבה, משום שה' בחר בהם.

מהו אם כן אותו "סוד העיבור"? ומה משמעותו בקשר לעבודת ה' היומיומית? על כך בשורות הבאות.

* * *

העולם שבו אנו נמצאים, בנוי ממערכת של זמן – עבר, הווה, ועתיד. אך הקב"ה שברא את כל המערכת הנפלאה הזאת, אינו מוגבל בזמן; אצלו יתברך אין הבדל בין עבר להווה ובין הווה לעתיד, שכן הוא נמצא "למעלה מן הזמן".

"וזה העניין הוא באמת דבר נפלא ונעלם מאד, ואי אפשר להבין זאת בשכל אנושי" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, סא), שהרי גם השכל שלנו הוא חלק מהמערכת האנושית והמוגבלת, וכיצד יבין משהו שהוא "למעלה מן הזמן".

עם זאת, התפקיד שלנו בתוך המערכת המוגבלת של הזמן, הוא לחבר את הזמן אל "למעלה מן הזמן". כלומר, מעבירים אותנו כאן בעולם הזה בזמנים מזמנים שונים, כשהתפקיד שלנו הוא, להתחבר מתוך כל הזמנים האלה לה' יתברך אשר הוא למעלה מן הזמן.

אכן, לשם כך ניתנו לנו הזמנים הקדושים: שבתות, מועדים וחגים; כדי לקדש על ידם את כל הזמן, שלא יהווה מחיצה בינינו לבין ה' שהוא "למעלה מן הזמן". מי שקובע את הזמנים הקדושים, הם חכמי ישראל הבקיאים בסוד העיבור, שמהווה סוד החיבור בין הזמן ל"למעלה מן הזמן". רק אותם הצדיקים הבקיאים בחיבור סודי זה, הם אלו שיודעים ללמד אותנו ולתת לנו את הכוח להתחבר מכל זמן ומצב שהוא, לקב"ה שנמצא למעלה מן הזמן.

"ועל כן בוודאי הוא סוד גדול ונורא, שאין יודעין אותו כי אם גדולי מובחרי הצדיקים החכמים האמתיים, שהם יודעין זה הסוד של הזמן העובר בזה העולם, אשר באמת אינו עולה כהרף עין, והכל כלול בבחינת למעלה מהזמן. ועל ידי זה הסוד הם יודעין איך לעבר שנים ולקבוע חדשים, להשוות שנות החמה עם שנות הלבנה, כדי שיהיו המועדים בזמנם; כדי שנזכה כולנו על ידי קדושת הזמנים לצאת מתחת הזמן ולזכות לדעת שלם, להתקשר ולהיכלל בבחינת למעלה מהזמן" (ליקוטי הלכות, מילה ד, כ).

הם המוסיפים לנו מדי כמה שנים את החודש ה-13, ובכך הם נותנים לנו את הכוח לקשר את כל מערכת הזמנים המבוססת כולה על 12 המזלות, 12 חדשי השנה, 12 שעות היום ו-12 שעות הלילה – לשורשה העליון.

כי "כמה וכמה עתים עוברים על כל אחד מישראל; עיתים לטובה עיתים לרעה. וזה עיקר שלימות הצדיק הגדול במעלה, המלמד תורה ודעת לישראל, שיוכל להאיר בכל אחד מישראל שיוכל להתחזק ולהישאר על עמדו בכל הזמנים והעתים העוברים עליו; שידע כל אחד מישראל מה לעשות בכל עת ועת, איך להתחזק ולהחיות את עצמו בכל עת ועת, כפי העת והזמן. פעם בתורה, פעם בתפילה, פעם בצדקה, פעם בצעקה ושוועה ותחינה ובכיה, פעם בשמחה וחדוה, פעם בדיבור, פעם בשתיקה"… (משיבת נפש, מט)