פורים – עליה, קימה, שכחה, זכרון…

פורים.

עצם הזכרון, עצם העלאת שמו של החג, מעלה את האדם טפחיים מעל לגשמיות היומיומית ותמלאהו גיל, שמחה וגעגועים ליום הגבוה הזה. אם להתעוררות לקריאת המגילה, ל"כל הפושט יד", או להתגלות הפנימית של "אור להביות הלב" המלהט בכל איש ישראל, אשר אדי היין מסירים את הכיסוי שלעתים מכסהו באפרוריות ימות השנה.

אין חסיד ברסלב שחג פורים אינו מעלה בקרבו בליל זכרונות של גילה ושמחת היום, של ריקודי אנ"ש שלובים ומלופפים זה בזה במעגלים בלתי פוסקים של שמחה – מלווה בבכי, התעוררות או התמרמרות על הגוף, זה המושך את האדם להבלי הגשמיות, למירוץ אחר החיים, לעמידה בלתי פוסקת בתור לבנק, לחנות, לדואר – לשממון יומיומי מטביע וחונק, השאור שבעיסה המפריע לאדם לבקוע גידי קשיות לבבו.

והאדם עומד ומתייגע, עומד ותמה, ומשתוקק ומייחל ולוחש לעצמו את אמרתה של בת הקיסר המחופשת לדוקטור: "יפה מאוד היה רק אם היו מדברים זאת בלתי פה שתוי…"

*

פורים הוא הכל. הוא הגלות והוא הגאולה, הוא היאוש והוא התקוה, הוא הנפילה והוא הקימה. פורים הוא הזכרון והשכחה ו"ארור המן וברוך מרדכי", ולב כל איש שואל: איך לוקחים לכאן איזה בעטלער, שיתן לנו איזה דורון דרשה, להותיר לנו משהו מהפורים הזה גם למחרת, כאשר מתעוררים מהשכרות ורק כאב הראש נותר?!

*

מה רצה המן אז? מה שרוצה המן עמלק בכל דור ודור, בכל יום ובכל רגע. היום אומר לו "בוא לסעודת אחשוורוש". אל תדאג, הכל מהודר וכשר, "אין אונס", יש הפרדה ושמירה על כל הגדרים והכללים והנה, יש אפילו קריאה מכמה רבנים שחייבים ללכת לסעודה כדי לא לפגוע חלילה במלך ירום הודו, ומחר אומר לו "איי, תתבייש לך! איך אתה מעיז לפתוח פה לומר 'אשר קדשנו במצוותיו' אחרי שגיעלת פיך ונשמתך בסעודתו של אותו רשע? איך תהין להעלות על דל שפתיך 'אשר בחר בנו מכל העמים' כאשר דרכת ברגל גסה ושתית מיינו של אותה קליפה, כאשר נהנית בסעודה שביזו בה את כלי המקדש בראש חוצות?", עד שאומר לו "הא לך, צבוע! כל מצוותיך רשע וכל תורתך קליפה וכל כולך אינך אלא אפס שבאפסים, מקרה אבוד וחסר תוחלת. כלך לך, כי כבר נגזרה גזירה ונחתמה!".

איי!

ומרדכי – הצדיק – עומד לו וסולל שביל מן הצד, עומד ומכריז: אין שום יאוש! גם לאחר החתימה, גם לאחר שכבר הוטבע עליה החותם – לבשו שק ואפר הציעו לרבים, קרעו לבבכם ואל בגדיכם, היו כתינוקות של בית רבן – והסירו היאוש מלבכם! ובעקשנות אין קץ הוא מסקל אבן ועוד אבן, ברחובה של עיר, גם אם ידמה כמשתולל, גם אם איש לא יבין, יעמוד ויכריז ויציע את מרכולתו – התקוה התמידית.

היאוש, הנפילה האחרונה, זה בדיוק מה שרוצה עמלק, ש"עיקר התגברותו היא להפיל החלושי כח שבישראל כאילו אין להם עוד תקוה ח"ו". וכי למי כוונתו? אהרלה ובער'לע, הגדול והקטן, שניהם שווים, ושניהם – אם יעמדו בכוחו של מרדכי, ויזכו "למצוא בעצמו איזו נקודה טובה, אפילו בעת נפילתו ח"ו" יכניעו את המן עמלק!

*

המן עמלק אינו פגם אחד. הוא אינו מסמל איזו נפילה מסוימת. אלא "הוא זוהמת הנחש, שכלול מכל הרע שבארבע יסודות". הוא כל נפילה בפני עצמה וכל הנפילות כולן; הוא היאוש המונח בסופה – מטרתה! – של כל נפילה וירידה.

והוא מכיר את הנפשות הפועלות. הוא יודע ומכיר היטב את שדה המערכה. הוא יודע שיש איזה נשק פלאי, מונח וכל הרוצה יטלו וינצח; הוא יודע גם שנצחונו תלוי באדם הנלחם בו עצמו, בבחינת "אם תהיה רוצה – אהיה בולע אותך"; איני יכול לבלוע אותך אם לא תרצה. ועל כן הוא "מגרה עצמו בקנאה ושנאה ומרבה מחלוקת בישראל עד שעי"ז רוצה להעלים אור הצדיק האמת" שעל ידו "נתגלה שם ה' וגדולתו ית' מדור לדור". ומהי גדלות השם? גודל רחמנותו וציפייתו לבניו שישובו "אחת קודם שיחטא ואחת לאחר שיחטא וישוב … ורב חסד: לצריכים חסד שאין להם זכויות כ"כ".

וכלי נשקו בידו: העצבות, שהיא "עיקר זוהמת המן עמלק, שהיא זוהמת הנחש". והוא מנסה להגביר את העצבות על ישראל בכל עת, ותמיד ימצא סיבה מדוע מן הראוי לו לאדם להתעצב ולהדק את העצבות אל ליבו. פעם זה "נפלת, תתבייש", ופעם "אין לך סיכוי לקום", ופעם "כן, התפללת, אבל איך נראית התפילה הזו!", כי כל מטרתו היא לא להניח לבני ה' זרע אוהביו "לשמוח בהשי"ת ובתורתו הקדושה".

*

פורים הוא מורה דרך למלחמת היצר. ה"מודיעין" המספר לנו על תכניותיו המדויקות של השונא, ועל הדרכים למוטט את תכניותיו; ועל הנשקים הפלאיים שאנו יכולים לאחוז על מנת להחזיק מעמד בכל מצב ובכל עת – ולנצח!

עצבות, מרה שחורה, נפילה ויאוש – אלה הם רכבו ופרשיו של עמלק, של היצר הרע בכל דור ודור, וכלי המלחמה שלנו כנגדו הם כח הצדיק – ושמחה ותקווה.

לו נאחז בהם כראוי; לו נזכור שאין מצב בעולם שבו יכול אי מי לומר ליהודי "אין לך תקוה"; לו נזכור תמיד שאפילו אם נשמע מכל כיוון "כבר נגזרה עליך גזירה", אפילו אם ישמע אדם בת קול "שובו … חוץ מאחר", התשובה היא אחת ואין בלתה "כלה נבואתך וצא!" שכן כך מקובלנו מבית אבי אבא – ומביתם של צדיקי אמת "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

ועל ידי השמחה והתקווה ובכח הצדיק, מרדכי, לא רק שנזכה להנצל מנסיונו של המן עמלק להפילנו אל פי פחת, אלא גם "יכולין להשיג השגות גדולות, ולבוא לבחי' תכלית הידיעה אשר לא נדע", שם "נתבטל אחיזת הרע לגמרי".

אכי"ר.

* * *

בשולי הדברים: "עמלק הוא בחינת שכחה כמובא, ועל כן הזהירה התורה הק' זכור את אשר עשה לך עמלק … לא תשכח! ובפורים נכנע קליפת עמלק בחי' שכחה וזוכין לזכרון דקדושה … כי עיקר שלימות הזכרון ע"י היין דייקא".

אחת ממצוות היום בפורים היא לבשומי, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". כאשר אדם מבשם עצמו כראוי ביין דקדושה, אזי הוא זוכה להשתמש בשכחה, בחי' ארור המן, על מנת להגיע לברוך מרדכי, כי "בעיני", אומר רביה"ק, "יש בהשכחה מעלה גדולה. כי אם לא היתה שכחה, לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה', אם היה זוכר כל מה שעבר, לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן!"

המן, המבקש להנחילנו את השכחה: שכחת הטוב, שכחת השי"ת חלילה, מבקש מנגד להנחילנו זכרון עצום: לזכור כל דבר לא טוב, כל כשלון וכל נפילה ולא לשכוח אותם לעולם. מפורים אנו למדים להפוך את היוצרות: את אשר יבקש להשכיח נזכור, ואת אשר יזכיר נשכח.

א פריילאכן פורים!