בביתו של השוחט בעיר קמניץ רבתה התכונה, עקרות הבית משחרות לפתחו של השוחט, אנשים נכנסים ויוצאים ועופות חיים או שחוטים בידיהם, קול קרקור התרנגולים ממלא את חלל האוויר, והאנשים מחלים את פני השוחט שיואיל למהר במלאכתו שכן רבה עוד העבודה לפניהם. יום תענית אסתר הוא היום וההכנות לחג בעיצומן. על עקרות הבית עוד למרוט את נוצות העופות להכשירם ולבשלם לקראת סעודת החג. כל זאת מלבד שאר המטעמים שעליהן להכין ומשלוחי המנות וה"אזני המן" שטרם הסתיימה אפייתם.

השוחט טרוד במלאכתו עד למעלה ראש, תופס הוא ביד אמנה את בעלי הכנף ומעביר את סכינו עליהם בזריזות בזה אחר זה. רבה היא המלאכה לפני השוחט ועליו לסיים את שחיטת העופות טרם החג, ובערב צריך הוא לקרוא את המגילה לפני הציבור שהרי הוא משמש גם כ"בעל קורא" בקהילה הק' בעיר קמניץ.

בתוך כל ההמולה נכנס לפתע אל הבית איש בלתי מוכר ופנה אל השוחט ושאל: האוכל ללון בביתך? בעוד בעל הבית ממשיך להעביר בידו את סכין השחיטה על-גבי העופות והיה עסוק ביותר, לא נפנה אפילו להתבונן היטב במראהו של האורח, שחזותו העידה עליו כי מבני עליה הוא ומיודענו השוחט לא שת לבו כלל אל דמותו הקורנת. "אין אצלי מקום ללינה", פטר אותו מלפניו.

המבקר הזר, שלא היה אלא רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב בכבודו ובעצמו, אשר הזדמן באותו יום של תענית אסתר להגיע אל העיר קמניץ, נפנה מביתו של השוחט והלך למעונו של יהודי אחר הידוע בקמצנותו בקרב הקהילה, ואמר לו: אם תסכים לארח אותי, מבטיח אני לך שתתעשר.

הלה על אף שלא היה רגיל להכניס אורחים, התרשם מאוד מחזותו של הצדיק, עיניו המפיקות אור וקדושה וחזותו האצילית כבשו את לבו, כמו גם הדברים ששמע נכנסו ללבו ואכן הסכים לארח את הרבי בביתו.

ליל פורים. בית הכנסת מלא מפה אל פה, אנשים נשים וטף התקבצו לשמוע בקשב רב את קריאת המגילה. בעל הקורא שהיה אותו שוחט, ניצב על מקומו ועמד לפתוח בקריאה. לפתע נתקל מבטו ברבינו הק', הוא ראה אותו עומד שקוע בעיון במגילה אשר בידו, ופניו עטורות הוד וזורחות מטהרה וקדושה. השוחט הבחין כי לא אדם פשוט ניצב לנגד עיניו, וליבו החל נוקפו על אשר דחה אותו מלפניו וסרב לארחו. הוא גמר אומר כי מיד עם סיום הקריאה ייגש אליו ויזמינו לסור עמו לביתו.

עם תום קריאת המגילה כאשר הציבור התפזר איש איש לביתו בזריזות כדי לשבור את הצום, חיפש השוחט את האורח החשוב אך הלה נעלם מעיניו. צערו היה גדול ביותר. הוא נטל עמו את שני נעריו ויחד החלו בחיפושים אחר הרבי. הם סובבו בין כל האכסניות ובתי המלון שבעיר אך לא מצאו את עקבותיו.

לפתע ראה השוחט את בתו של אותו קמצן מסתובבת בקדחתנות ברחוב ונכנסת לחנויות בזו אחר זו, בעוד ידיה עמוסות במשקה ובמיני תרגימא. פנה אליה ושאל: על מה הבהילות והטרחה הזו? ספרה לו הנערה כי בביתם מתארח איש נשוא פנים מורם מעם, ולכבודו הם טורחים בהבאת כיבוד ומשקה כראוי וכיאות.

כששמע זאת, נשא האיש את רגליו ורץ עם שני נעריו אל בית הוריה של הנערה, שם המתינו לו הנערים בחוץ והוא עצמו נכנס פנימה. כשראה אותו הצדיק עומד בפתח הדלת, אמר לו: קרא גם לנערים שיכנסו.

נכנסו שלושתם, ואז פנה אליו הרבי בדברי תוכחה ואמר: היתכן? לוקחים איש זקן, מרימים את זקנו ושוחטים אותו בסכין פגום?!

השוחט הזדעזע, הוא הבין מיד את כוונתו של איש האלוקים, אשר מתייחס אל אותן נשמות המגולגלות בעופות העומדים לשחיטה. ברתת וברעדה שאל: מדוע אומר הרבי בסכין פגום?

מיד הורה הצדיק לנערים ללכת אל בית השוחט ולהביא את הסכין. מששבו, התברר כי ראייתו הרחוקה של הרבי נכונה – הסכין אכן הייתה פגומה.

באותו רגע נפל השוחט ארצה והתעלף. לאחר מאמצים מרובים הצליחו להעיר אותו מעלפונו, וביראה רבה מן רוממותו של הצדיק ביקש תיקון על מעשיו.

"סע אלי לראש השנה", פסק לו הרבי.

הימים עברו, חלפו, ומפורים עד ראש השנה שכח השוחט את הבטחתו ולא נסע אל הצדיק, והנה תקפה עליו מחלה קשה והוא נפל למשכב.

משחלה, התחרט על הפרת הבטחתו וקיבל על עצמו כי מיד כאשר יבריא יסע אל הרבי. הוא החלים, אך שוב הפר את החלטתו ולא יצא לדרך. אשתו שדאגה לשלומו, לא נתנה לו מנוח והפצירה בו שישמע לקול הצדיק, עד שלבסוף נכנע ויצא אתה לדרך.

בהיכל קדשו של הצדיק, מול זיו פניו הקדושות המעטרות של הרבי, התוודה השוחט על חטאיו ומעשיו ובסופו של דבר הורה לו הרבי דרך תשובה ותיקון על פגמיו.

לפי העדויות והתיעודים, נראה גם שהשוחט התפטר מתפקידו – עבודת הקודש, המיועד רק למי שמקפיד על קלה כבחמורה, ועושה מלאכתו באמונה וביושר כראוי.