פגעו בכבודי…

ו׳ בתמוז תשע״ט

'פגעו בכבודי!' תחושה כה מוכרת וכה כואבת; תחושה שמעיבה פעמים רבות כל כך על היחסים בין אדם לחברו, בבית, בכולל, בעבודה, בין שכנים, בין קרובים וידידים – בכל מקום…

פגעו בכבודנו? נתנו לנו מתנה!

"עיקר התשובה – כשישמע בזיונו ידום וישתוק… כי קודם התשובה… טוב לו שלא נברא משנברא… ובשביל זה באין עליו ביזיונות… ותיקון לזה – שיהיה מן השומעים חרפתם ואינם משיבים… כי צריכין ליזהר מאוד לדון כל אדם לכף זכות, ואפילו החולקים עליו ומבזים אותו… כי מוצאין בו זכות שאינו חייב כל כך במה שמבזה אותו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א ו)

'פגעו בכבודי!' תחושה כה מוכרת וכה כואבת; תחושה שמעיבה פעמים רבות כל כך על היחסים בין אדם לחברו, בבית, בכולל, בעבודה, בין שכנים, בין קרובים וידידים – בכל מקום.

פגיעות גדולות ופגיעות קטנות, עדינות יותר ועדינות פחות, פעמים שגוררות התפרצויות כעס ופעמים שעוברים עליהן בשתיקה, אבל כולן משאירות טינה בלב.

נכון, מחשבה צלולה תברר לנו, שבמקרים רבים לא הייתה כוונה לפגוע, וכי בדרך כלל הייתה זו טעות, חוסר תשומת לב, אי הבנה או סתם הלצה, אבל כשאדם פגוע, הוא כבר לא מסוגל לחשוב בצלילות…

כאן נלמד על נקודת מבט חדשה שתוכל להאיר, תרתי משמע, תחום אפל זה בחיינו, כמובן בצירוף תפילה לסייעתא דשמיא.

* * *

כבוד איננו מצרך של מותרות לאדם; הנשמה נקראת 'כבוד' כמו שכתוב "עורה כבודי" (תהילים נז, ט); "למען יזמרך כבוד" (שם ל, יג). וכשם שהגוף זקוק למאכל ומשקה, כך הנפש זקוקה לכבוד, כמובן במידה מתאימה ובאופן הראוי. אדם רוצה להרגיש שמעריכים אותו, וָלא – אין נפשו מסוגלת לתפקד.

לא בכדי אמרו חז"ל: "כל המלבין פני חברו ברבים – כאילו שופך דמים" (בבא מציעא נח ע"ב), שכן, כאשר פוגעים בכבוד של אדם – פוגעים בחיי נפשו.

כיצד אפוא נמנע מאתנו מצרך חיוני זה פעמים כה רבות? התשובה היא, שאנחנו בעצמנו, בחטאינו, פגענו בכבוד הבורא כביכול, ולכן התקיים בנו הפסוק: "ומכבדי אכבד ובוזַי יֵקָלו" (שמואל לא, ב).

אנחנו בעצמינו שללנו את זכותנו לכבוד. פלוני או אלמוני שפגע בכבודנו, לא היה אלא שליח ההוצאה לפועל של מה שאנחנו בעצמינו גרמנו.

* * *

אך אל ייאוש! העונש הוא גם התיקון; הביזיון שאנחנו סובלים הוא גם הכפרה הטובה ביותר לחטאינו הגדולים והקטנים.

כבר לימדונו חז"ל שהתשובה השלימה היא, להרגיש בושה על החטאים, כפי שאנו אומרים בתפילה "אין לי פה להשיב, ולא מצח להרים ראש". לפיכך, "כל העובר עבירה ומתבייש בה – מוחלין לו על כל עוונותיו" (ברכות יב ע"ב), ככל שהאדם חש יותר תחושה של חרטה על חטאיו, כך הוא מיטהר ומתנקה יותר, כפי שכותב רבינו יונה ב'שערי תשובה' (שער א, יג, כב): "מדרגות התשובה ומעלותיה – לפי גודל המרירות ועוצם היגון".

אך דרושה לכך הכרה עמוקה ואמונה מוחשית, כך שתשובה שלימה כזאת, נראית לנו כדרגה בלתי מושגת.

ברם, לימדונו חכמינו, שגם מי שאיננו מרגיש את התחושה העמוקה הזו ואיננו מתבייש מהחטא עצמו – אם הוא לפחות שותק כשאחרים מביישים אותו, משום שהוא יודע שהוא ראוי לביזיונות הללו בגלל חטאיו – גם הרגשה זו מכפרת על החטא.

כה אמרו חז"ל: "כל המעביר על מידותיו – מעבירין לו על כל פשעיו". שכן אדם הסולח לפוגעים בו, מגלה בעצם שהוא חש תחושה עמוקה של בושה בחטאים שלו. וזו לשון הרמב"ם בהלכות תשובה (ז, ח): "בעלי תשובה, דרכן להיות שפלים וענווים ביותר; אם חרפו אותם במעשיהם הראשונים – אל ירגישו להן".

אם כן, כל הפגיעות בכבודנו הן בעצם מתנות נפלאות! הזדמנויות להזדכך ולהיטהר מחטאינו, בדרגה עליונה, כאילו היינו מתביישים בחטאים עצמם.

חסידים היו מעירים בנוגע למאמר זה שב'ליקוטי מוהר"ן', שהיה מן הראוי לטבול במקווה לפני קבלת בזיון, כפי שמקובל לטבול לפני כל מצווה חשובה, אך מה לעשות שהביזיונות מגיעים באורח בלתי צפוי…

אם נתבונן בעניין זה, שוב לא נכעס ולא נקפיד על מי שפגע בכבודנו, שהרי הוא עשה לנו טובה כה גדולה!!!

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support