עת לשחוק

כ״א באייר תשע״ט

כעת אני עושה מעשה טוב. נכון שיש לי חסרונות, ואפילו במעשה זה לא הגעתי לשלמות שניתן להגיע בעשיית מעשה זה, עם יותר כוונה, עם יותר אמונה. אבל במה שהמעשה הזה נותן לי עכשיו אני מרגיש שלמות. (משיבת נפש)

אמר רבי יוחנן: כיפה [ביתן] של חשבונות היתה חוץ לירושלים, וכל מי שמבקש לחשב הולך לשם. למה? שלא יחשב בירושלים ויצר [יצטער], לפי שנקראת "משוש כל הארץ" (שמות רבה, פ' נב, ה).

שני כוחות קיימים באדם, שבמבט ראשון ההבדל ביניהם לא נראה גדול כל כך, אבל כשמתבוננים לעומק אותם כוחות, רואים שההבדל תהומי. האחד נותן חיים, והשני מביא איתו את המוות. והם: לב נשבר ועצבות. שניהם מופיעים בהרגשת החיסרון, אבל האחד מביע את הגעגוע אל הטוב שרק גדל עם הרגשת החיסרון, והשני מביע תחושה של תסכול והחמצה. וזהו הלא ההבדל בין חיים למוות – בין הרצון להתקדם ולפעול, ובין העצירה והחידלון מתוך יגון ותוגה.

באחת מתפילותיו אומר רבי נתן: "אב הרחמים, אתה יודע כי חדווה תקועה בלבי מסטרא חדא, ועציבו מסטרא חדא". חיים של עבודת ה' מלווים ברגשות של שמחה גדולה מצד אחד, וגם צער גדול על הכאב מצד שני. בוודאי ששני הצדדים חייבים לבוא לידי ביטוי בעבודה שלנו, ואסור לנו לוותר על אחד מהם, לא על השמחה ולא על חשבון הנפש. אי אפשר רק לשמוח כל היום כאילו דבר לא חסר, וכמובן שאי אפשר לשקוע ביגון גם כן.

בנקודה זאת באה המסקנה שלכאורה מתבקשת מאליה: צריך לסייג גם את השמחה וגם את שברון הלב. לא לשמוח בלי גבול, ומצד שני גם לא להיות מדוכדך כל היום. והאמת היא, שצורת מחשבה זו מקשה עלינו ביותר לקבל בפשטות את הציווי לשמוח תמיד. איך אפשר באמת רק לשמוח? האם אין כאן התעלמות מהמצב האמיתי? ויותר מכך, האם השמחה המרובה לא תשלה אותנו כאילו כבר הגענו ליעדנו, ועכשיו אפשר רק לשמוח?

אבל כשנשים לב, נראה כי בצורה חשיבה כזו לא הכוח של לב נשבר מתבטא, אלא הכוח – כוח שבירה – של העצבות. מה הרי עניינה של העצבות? חסימה ועצירה של הכוח שלנו לפעול ולהתבטא. כשאנחנו מסייגים את מידת השמחה, אנחנו למעשה פשוט ממיתים חלק בנו שיכול היה לפעול ולחיות. כשפועלים מתוך שמחה, החלק הפנימי שבנו משתחרר מהכבלים ומקבל אפשרות לצאת החוצה, להתבטא ולהתממש בטוב. זה לא דבר קטן בכלל. כמה פעמים אנחנו פשוט רוצים לשים את כל עצמיותנו במעשה הזה שאנחנו עכשיו עושים, אבל מרגישים מין מחסום שמשאיר את המעשה מחוץ ללב, חוץ מאיזו השפעה קטנה או הרגשה קלה שהרגשנו? כמה יכולנו להרוויח יותר, להתקדם יותר, אם היה לנו את המפתח לשחרר את אותם כוחות פנימיים ולבטא אותם עכשיו? המפתח הזה, אומר רבי נחמן, הוא השמחה. "כי בשמחה תצאו – שעל ידי שמחה נעשין בן חורין, ויוצאין מן הגלות" (ליקוטי תנינא, סימן י). להגיע לשחרור שמאפשר את מימוש כל הכוחות, אפשר רק בכוח השמחה.

רצינו להיות 'מציאותיים' כלפי המצב שלנו ולהגביל את השמחה. בפועל, לא רק שלא הוספנו לעצמנו כלום, אלא גם מנענו מעצמנו התקדמות נוספת. את זה בטוח לא רצינו. אז מה כן? להתעלם?

את אותן שאלות נוכל לשאול על ירושלים. ירושלים נקראה "משוש כל הארץ" – רק שמחה נמצאת בה. אפילו הרגשה צער אמיתית אסורה בה. גם כאן ניתן לשאול: האם בירושלים אנחנו מצווים לברוח מהמציאות? בוודאי שלא. גם הצער נכון וגם השמחה נכונה- אבל כששניהם ביחד, שניהם לא נכונים. השמחה מצד עצמה מבטאת שלמות והתבטאות מלאה, והצער מבטא חיסרון אותו צריך להשלים. כשאנחנו שמחים בדבר, זה באמת אומר שאנחנו נמצאים בתוכו לגמרי. בהגבלה של שמחה כזו, רק שקר נעשה. נכון, בוודאי שיש לאן להתקדם. אבל במה שיש לנו, יש שם שלמות בפני עצמה. בירושלים דווקא צד זה היה צריך להיות מודגש – השלמות שיש בה. נכון שיש לי צרות, אבל במה שירושלים נותנת לי, אני מרגיש שלם. שם אין חיסרון. נכון שבשורה התחתונה אני לא מושלם, אבל כשאני בירושלים אני מסתכל רק על מה שירושלים נותנת לי, ומשאיר את כל הצרות לכיפה שמחוץ לירושלים.

וכך גם בעבודה שלנו. כעת אני עושה מעשה טוב. נכון שיש לי חסרונות, ואפילו במעשה זה לא הגעתי לשלמות שניתן להגיע בעשיית מעשה זה, עם יותר כוונה, עם יותר אמונה. אבל במה שהמעשה הזה נותן לי עכשיו אני מרגיש שלמות. איך אפשר לשמוח בקצת שלמות אם השלמות הסופית היא היעד שלנו? לשם כך עלינו להתלמד במידת השמח בחלקו, ולהעריך את הטוב בכל דבר. אבל בסופו של דבר, במה שאני עושה עכשיו, אני משאיר את כל הצער שלא שייך לכאן. כרגע אני מרגיש שלם. את כל החשבונות האחרים אשאיר לאותה 'כיפה' שאייחד לי בזמן קבוע ביום, בחשבון הנפש- עדיף ביחד עם שיחה עם ה'. בדרך זו לא נצמצם את מלוא הקשר והחיבור שכן יש לנו, ומצד שני לא נמעיט במה שחסר.

פעם העיד רבי נחמן על עצמו: גם אילו הייתי עובר על העבירה החמורה ביותר בתורה, הייתי נשאר בשמחה, ורק אחר כך הייתי עושה תשובה. "עת לבכות ועת לשחוק" – עלינו לחלק בצורה בריאה ואמיתית את ההסתכלות שלנו, להתמקד בחיסרון ורק בו כשצריך, ולשמוח בלי גבול כל שאר הזמן, בלי לשים לב לשום חיסרון שהוא.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support