"…והגיעו אליה כל העשרה מיני חצים שמשוחים בעשרה מיני סמים… ואני רופא אותה, ואני יכול לכנוס לתוך כל העשרה חומות, ואני יכול לחזור ולמשוך ממנה כל העשרה מיני חיצים, ואני יודע כל העשרה מיני דפיקין על ידי העשר אצבעות, ואני יכול לרפאות אותה על ידי כל העשרה מיני נגינה, ועל כן אני רופא אותה". (מעשה משבעה בעטלירס – היום הששי)

רבינו הק' לא ביאר מה הוא ענין העשרה מיני חיצים והסמים שעליהם, וכמו כן לא ביאר כיצד על ידי עשרה מיני הנגינה מרפאים את בת המלך מתחלואיה ומכאוביה.

אולם, בליקוטי הלכות, מבאר מוהרנ"ת במקומות רבים את ענין העשרה מיני נגינה, מצירוף ביאוריו עולה התמונה הבאה:

עשרה מיני נגינה – עשרה מיני מוחין המביאים לידי נגינה

 "בעשרה מאמרות נברא העולם" – עשרה מאמרות אלו, מביא מוהרנ"ת בליקוטי הלכות (פ"ו ג'), הם בעצם עשרה קולות שיצרו את הבריאה ומחיים אותה תדיר, מראשיתה ועד היום הזה. הקולות הללו הינם קולות רוחניים, לא קולות הנשמעים לאוזן הגשמית, אלא קולות הנקלטים ונשמעים במוח האדם – משכן נשמתו, ונראים בעיני רוחו בבחינת "וכל העם רואים את הקולות".

הקולות הללו הינם בעצם מוחין אדירים ושכלים מופלאים, אשר הזוכה להאזין להם היטב ולהחדירם למוחו מתעורר וודאי לשיר, להודות ולהלל לה' בכל כוחו. זוהי תוצאתם של הקולות הללו: השירה ההלל והנגינה לה'. לכן הם נקראים גם בשם עשרה מיני נגינה, כיון שהם מביאים את האדם, הזוכה להם, לידי רצון עז לקרבה אל ה' לדבקה בו ולנגן לפניו. ועשרה מינים הם: כיסופין, ערגה, יראה, שירה, הלל, הודאה וכו' וכו'.

כל רגש קודש, שמהותו הרצון להדבק בה' ולמסור את נפשו וכל אשר לו אליו, בכלל עשרה מינים אלו יקרא, כי עשרה אבות הם, ולהם – אין ספור תולדות.

הניגון לה' חיות הנבראים

הקולות, המוחין, הניגונים הללו, זורמים בבריאה מאז היותה ומחיים אותה. כל הנבראים כולם, בלא יוצא מן הכלל, שרים לה' את שירתם בלי הפסקה, וזה כל חיותם וקיומם. אם יפסיקו לשיר את שירם ולנגן את ניגונם, פירושו של דבר, שהקול האלוקי לא הגיע אליהם, שחיותם נפסקה וחייהם הגיעו אל קיצם. (ולכן יהושע לא עצר את השמש אלא כאשר ידע לומר את שירתה במקומה ולהדמימה כמו שכתוב "שמש בגבעון דם")

אך כל זמן שהם מחוברים לרשת שירת משרתי א-ל, וקולות הזמרה עולים באוזניהם, אי אפשר להם אלא לשיר לה' ולעבוד אותו בשיר הלל ושבח בלתי פוסקים.

ומזה נמשך שכל אדם שישים פניו אל שדות ויערות, וינתק עצמו מעט מקולות הכרך הכרוכים בעקבו, ימצא עצמו עד מהרה מתמלא ערגה וכיסופין, הלל והודאה לה'. כי שירת העשבים, האילנות והפרחים, העופות והצפרים וכל הנבראים, עולה באוזני נשמתו וממילא נמשך לבו אחריהם לעשות כמעשיהם, לשיר לה' ולעובדו ביראה (וכמובא בשיחות הר"ן).

זה לעומת זה – עשרה מיני ניגונים טמאים

נשאלת השאלה: מה נשתנה האדם לרעה, ומדוע נגרע חלקו מכל חיות השדה, הזוכות בכל רגע ושניה לשמוע את הסימפוניה הנהדרת הזו, ועושות את תפקידן נאמנה – לשיר לה' בכל מהותן? מדוע האדם – נזר הבריאה – נזקק לעזרתה של הבריה השפלה ממנו לאין ערוך כדי לעורר בליבו את השיר וההלל?!

אולם, דווקא זוהי מעלתו של האדם בעל הבחירה, שלו, ורק לו, נמסרה יכולת הבחירה בין טוב לרע, ועל כן הוא היחיד המסוגל לאטום אוזנו משמוע אל הרינה ואל קול שירת היקום ולבחור בצד הנגדי, בקול וניגון יצורי השאול. כי זה לעומת זה עשה אלוקים, וכנגד עשרה מיני נגינה של הקדושה יש עשרה מיני נגינה של הטומאה, שהם עשרה מיני חיצים, סמים ורעלים קטלניים. והם הפוכים בתכלית מעשרה מיני המוחין המעוררים את האדם לנגן לה'. הם, אותם עשרה מיני נגינה של הטומאה, מעוררים את האדם – שאינו אוטם אוזנו מלהאזין להם – לתאוות עולם הזה, למרוד בה'; הם המושכים את לב השומעים למצולות העצבות היגון והאנחה; הם, אשר במיניהם השונים המתפצלים לאין ספור ניגונים של עבודה זרה ורשע, מושכים את לב האדם לאין ספור סוגי תאוות שונות ומשונות.

והאדם עץ השדה – מקבל ומשפיע

נמצא, ששלימות האדם במדרגתו הנעלה ביותר, היא לחזור ולהיות כעץ השדה: להיות כלי מוכשר לקליטת וקבלת הניגון האלוקי היורד ממרום בקדושה, וממילא תוצאותיו הלא הם השמחה הבלתי פוסקת, השירה והנגינה לה' מחד, ומאידך – להיות חוליה בשרשרת זרימת הניגונים. להמשיך, להזרים ולשגר הלאה את אשר קיבל ממרום, ממש כמו שעושים העשבים והאילנות: להעמיד בנים ותלמידים אשר יקבלו ממנו את כח הנגינה וההלל לה', שיזכו גם הם לחדד את חושי השמיעה והראיה הרוחניים, שיזכו גם הם לראות את הקולות וממילא להתעורר בחמימות והתלהבות, לשיר לה' ולהעביר הלאה לדורות הבאים ולעולמות התחתונים את השפע האלוקי של עשרת מיני הנגינה.

ובאמת, האדם, שהוא תכלית הבריאה, הוא כמובן החוליה המרכזית והחשובה בכל הבריאה, הוא המנוע של הבריאה כולה, וברצונו – לבחור בטוב בהלל ובזמרה – הוא מניע את גלגלי הבריאה וממשיך תוספת שפע ממרום. ולהיפך להיפך, אם יבחר חלילה להטות אוזנו לניגון הטומאה המוזכר קודם, הרי הוא מדלדל את השפע האלוקי וחוסם את צינורותיו.

עשרת הדברות – הכלי לדבוק בעשרת הניגונים

ולכן ניתנה לנו התורה הקדושה הכלולה בעשרת הדברות, שהם הלבוש המעשי והביטוי המילולי של עשרת מיני הנגינה המשתלשלים ממרום משורש הבריאה, והם הכלים לדבוק בקול הניגון היורד ממרום ולהתרחק מהניגונים הטמאים.

והאדם הצדיק, הדבק בתורה ובמצוותיה, יזכה באמצעותה למדרגה הנעלה שהוזכרה לעיל – להיות "האדם עץ השדה", המתמזג בשלימות עם הזרימה האין סופית של ניגוני הבריאה, שומע אותה יורדת ממרום, מנגן עמה את ניגוניה, ממשיך להזרימה הלאה, ומגביר את עוצמתה מיום ליום ומשעה לשעה.

וכיון שזוהי מהות המצוות – לשמוע את הניגונים, להשמיעם למעלה במרומים ולמטה לדורות הבאים, על כן נחלקו לשני סוגים עיקריים: בחינת עשה ולא תעשה. הסוג האחד הוא התהילה והדבקות בה', דהיינו לקבל את העשרה מיני נגינה ולהשיבם לשורשם כלפי מעלה, דהיינו לשיר לה', להודות לו ולהדבק בו בכל כוחו, וזה הוא הנקרא בלשון המקובלים – העלאת מ"ן, ועל ידי העלאה זו מתעוררות הספירות העליונות להתייחד ולהשפיע תוספת שפע מוחין וניגונים לתחתונים. ובעקבות תוספת השפע הזה מתעורר האדם יותר ויותר לשיר לה', וביתר דביקות והתלהבות, ובתוספת איכות, כי הרי זוהי תולדתם, וחוזר חלילה במעגל אין סופי, שאם לא יקטע – יעלה את האדם מעלה מעלה, יקדשהו וירוממוהו, עד שיוכל לזכות להכלל בשלמות בניגון העליון, ולזכות למדרגות נשגבות של רוח הקודש ונבואה, כי המנגן הכשר יונק מאתר דנביאים ינקין, ועל כן נקרא חזן מלשון חזון. (ליקוטי מוהר"ן א,ג).

והחלק השני שבמצוות התורה תפקידו להזרים הלאה – כלפי מטה – את שפע הנגונים, להעמיד תולדות ללמד כיצד להלחם ולהנצל מניגוני הטומאה וכיצד לדבוק בניגון האלוקי.

מהות החטא – חסימת הניגון – הניגון

וממילא יובן מהו החטא: ההיפך ממה שהזכרנו קודם. כל חטא ועוון מציב, בעצם 'חסימה' בעורקי הבריאה, ומונע את זרימת דמה – את מעבר הניגונים.

כי במקום להשיב את אשר קיבל ממרומים לשורשו על ידי שירה והלל, הוא בוחר להשפיעו למקומות הירודים, ללכת בשרירות ליבו ולפסוע בעקבי תאוותיו. ובמקום להשפיע הלאה לבניו הרוחנים והגשמיים הוא מעדיף להשפיע את שפעו למקום הזוהמה, ובילדי נוכרים ישפיק.

וממילא לא יעלה מ"ן ולא יעורר את היחודים העליונים, ואזי יעצר תהליך זרימת הניגונים ואט אט ילך וידלדל שפע המוחין המעוררים לניגון, עד אשר לא ישאר מהם אלא מעט דמעט המוכרח לקיום הבריאה, ואזי תחת האושר והשמחה המאפיינים את הזוכה לחיות האלוקית יאפפוהו עצבות ומרה שחורה, יגון ואנחה, יציריו ותולדות הניגונים הטמאים.

התיקון הכללי – חזרה אל מעגלי הריקוד והשמחה

נחזור אפוא אל בת המלך, שהיא נשמת כל אחד מאיתנו, אשר ספגה אל דמה את כל העשרה מיני סמים המרים וממררים את החיים, כי הם הם כל סוגי העוונות והחטאים המפסיקים ומונעים את השפע האלוקי היורד ממרום ומעורר לששון ושמחה, ובמקומם ישמיעו את הניגון הטמא המושך את הלב לתאוות ועצבות.

ואנו היום, באלף השישי לבריאת העולם, סמוך ונראה לקץ הימים, שוכבים כמו בת המלך, חולים, דווים, סחופים ואומללים, חסרי אונים, רבוצים בתוך עשרה קבין של עצבות, ומנותקים מעשרה מיני הנגינה.

ורפואתנו היא על ידי הבעטליר הקדוש, הצדיק האמת, שזכה לתכלית שלימות העשרה מיני נגינה, ועל כן הוא כולו שמחה וחדווה ודבקות באלקים. והוא בחכמתו מתאמץ לקשר אליו את נשמות חוליו, כי באמצעות הקשר הזה יחזור ויקשרם לשורשם, לשורש העשרה מיני נגינה, וישיב אותם בחדווה אל מעגלי הניגון והשמחה.

וזה הסוד הנורא שגילה רבינו בסוף ימיו, אחרי שנים של יגיעה, את סוד "תיקון הכללי", המתקן את כל הפגמים, כי רבינו הקדוש הצליח בתפילתו ויגיעותיו לסלול דרך חדשה במרומים, ולפעול ולהתקין כלים קדושים באופן שכל המתקשר אליו ואומר את עשרת מזמוריו מתחבר ומתקשר מחדש אל עשרה מיני הנגינה, אל המוחין האלוקים הקדושים המחיים את הבריאה ומושכים את הזוכה להם חזרה אל מעגלי הריקוד, הניגון והשמחה.