זה כמעט 20 שנה ששערי הציון הנעולים נפתחו לרווחה, שדרכי ציון האבילות אשר שממו מבלי באי מועד, מלאו עד אפס מקום. זכינו למה שלא זכו כמה וכמה דורות, לבוא ולהתקבץ ברבבותינו בימי ראש השנה הקדושים בציון רבינו הקדוש.

אלא שלצד השמחה הגדולה, איזה ניצוץ של צער עושה גם הוא את דרכו אל הלב, בראותנו איך השתנה עם השנים צביונו של היום הקדוש "ערב ראש השנה" עד לבלי הכר. אמרתי אשיחה צערי וירווח לי:

רבינו הקדוש מלמד אותנו בסיפורי מעשיות, מעשה מאבידת בת מלך, שה"יום האחרון" הוא היום בו מתגבר היצר הרע יותר מכל שאר הימים, ויש להזהר מאד להישמר בו מכל מיני פיתויים ולנצל אותו עד תומו, כי בו תלויה מציאת הבת מלך.  בטעות קטנה ביום האחרון, יכולים להפסיד את עמל כל השנה! (עיי"ש היטב)

ומקובל אצל אנ"ש שה"יום האחרון" מרמז [גם] על היום הקדוש של "ערב ראש השנה", שהוא היום האחרון של כל השנה, וצריכים להישמר בו ולנצלו עד תומו.

ואכן, היום הקדוש הזה, ערב ראש השנה, היה מאז ומעולם אצל בני ישראל יום של תשובה, יום של יראה וחרדת הדין, יום של ווידוים ופיוסים, יום שבו יוצאים לקברי הצדיקים לעורר זכותם. בפרט אצל אנ"ש היה זה יום שכולו קודש לבכיות של תשובה, לתחנונים ובקשות לסליחה ומחילה, ו'הכנה דרבא' ליום הדין הנורא. וכל כך היה ה"ערב ראש השנה" של אנ"ש ניכר, עד שאמר רבינו הקדוש "העולם היו מתברכים שיהיה להם ראש השנה כזה, כמו הערב ראש השנה שלכם"!

וגם אני הקטן בעיני ראיתי גודל חרדת האלקים שאחזה באנ"ש הקדושים ביום הקדוש הזה, ובעת אשר היו שערי ציוּן נעולים, היה כל אחד בורח לו לפינתו, זה בקבר רחל, זה בכותל המערבי, זה במערת המכפלה, וזה בבית המדרש, ועוסק בתשובה, בוידויים, בבכיות, בהשתוקקות…

ובאזנינו שמענו מפי הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל אשר תיאר בתיאורים חיים איך היה נראה הציון בערב ראש השנה, אשר היו אנ"ש עומדים וצועקים ובוכים ומתחננים ומתוודים, עד שסיפר, שכל ההר של הציון [מרח' בילינסקי עד למעלה ליד הקלויז דהיום] "היה בוער כמו מיחם העומד על האש" מקול הבכיות והזעקות!

ועתה תמיהתי נזעקת מקירות לבבי:

מהיכן הוא מקור המנהג אשר הונהג לאחרונה באומן, לשיר ולרנן, לרקוד ולמחוא כף בראש כל חוצות, ביום הנורא של ערב ראש השנה? היכן שמענו והיכן ראינו דבר שכזה, להרעיש ברמקולים רבי-עוצמה בניגון וקול זמרה? האם ראו זאת אצל אנ"ש? האם ראו זאת בכל תפוצות ישראל?

הנשמע כזאת אצל אנ"ש או בכל תפוצות ישראל, לערוך "שמחת בית השואבה" ביום ערב ראש השנה?

ממה רעש כל ההר של הציון בימיו של רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל – מקול המוזיקה שבקעו מהרמקולים, או מקול הבכיות והזעקות?

ואפילו בימינו אנו, לפני כעשור שנים, כשהתחיל הקיבוץ הגדול באומן, זוכר כל אחד איך שהיה כל ה"ערב ראש השנה" מלא בכיסופים וגעגועים, והיו אנ"ש מבלים שעות על גבי שעות בחצר הציון הצר והדחוק, וגם כשיצאו לכמה דקות החוצה, לא עלה על דעתם לרקוד ולשמוח בקול רעש כזה! עת לבכות ועת לרקוד!

כל דבר יש לו את הזמן שלו – ה"ערב ראש השנה" אינו זמן לא לריקודים שכאלה ולא למחולות שכאלה, אלא לתשובה ולבכי ולווידויים וכו'. גם ה"אכלו מעדנים ושתו ממתקים" נאמר על ראש השנה עצמו ולא על ערב ראש השנה…

וגם אם יבוא אחד ויפלפל בפלפולא דאורייתא בגדר ה"אכלו מעדנים" ומתי הוא חל, גם אז אענה ואומר לו: צאי לך בעקבי הצאן!

אפילו בלילה הראשונה של ראש השנה לא רקדו אנ"ש אחר התפילה! וגם בשולחן החג לא שרו אלא שירי דביקות והתעוררות!

בברכת 'צאי לך בעקבי הצאן, ורעי את גדיותייך על משכנות הרועים' לרעות את הגדיים על משכנו של רבינו הקדוש ביום הקדוש של ערב ראש השנה בתפילות ותחנונים – כתיבה וחתימה טובה