בשנת 2448 לבריאת העולם יצאו בני ישראל מארץ מצרים, ואז – קיימו לראשונה את מצוות ספירת העומר, שכוונתה הפשוטה, כפי שהתבאר, היא הכנה והטהרות לקראת קבלת התורה בהר-סיני.

כ-1400 שנה אחר כך, בימי ספירת העומר, נפטרו במחלה אכזרית עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, וזאת, כלשון חז"ל: "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות ס"ד), ומשום כך מורה ההלכה לנהוג דיני אבלות בימים אלו, שאין נושאים נשים ולא מסתפרים ולא קונים דברים חדשים המשמחים את הלב וכדומה.

כמה עשרות שנים אחר כך נפטר רבי שמעון בר-יוחאי, מבחירי תלמידיו של רבי עקיבא, וביום פטירתו, בל"ג בעומר, ששים ושמחים בכל קהילות ישראל, ומנהג רבים לנהוג באבלות עד ל"ג בעומר ותו לא.

מדוע נפטרו תלמידי רבי עקיבא דווקא בימי ספירת העומר? ומדוע יום ההלולא של רשב"י אף הוא בימי הספירה, ומבטל – לדעת פוסקים רבים – את דיני האבלות?

מהו הקשר שבין הדברים: ספירה – הכנה וציפיה למתן תורה. אבלות – על פטירת תלמידי רבי עקיבא, ושמחה – על גדולת רשב"י וספרו הזוהר הקדוש?

המפתח לשאלות אלו טמון בהבנת דמותו ותפקידו של רבי עקיבא. עד גיל ארבעים, כידוע, היה רבי עקיבא רחוק מתורה, והסתייגותו מתלמידי החכמים הייתה כה גדולה עד שאמר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מ"ט).

למרות האמור, החליט, בעידוד אשתו רחל, להתחיל את דרכו התורנית בגיל כה מאוחר. מעשה שיש בו אומץ ונחישות יוצאי דופן. כעבור שנים של למוד במסירות נפש ובכל הכנות שגייס, הפך האיש הבור לאחד מגדולי ישראל, עד שגם השבחים ששבחוהו חז"ל יצאו מגדר הרגיל: "היה רבי טרפון אומר עליו: כל הפורש ממך, כפורש מחייו. אשריך אברהם אבינו שיצא רבי עקיבא מחלציך" (קדושין ס"ו, ספרי בהעלותך י' ח'). וכן אמרו: "ברוך אלוקי ישראל – אשר גילה סודו לרבי עקיבא בן יוסף" (דרך ארץ זוטא ח').

הזמן, בו החל מפציע אורו של רבי עקיבא, היה זמן קשה לישראל. בית שני נחרב, ועימו נחרבו גדולת וקדושת ישראל, שעתידים עתה "לצלול" אל תהום הגלות הארוכה והמרה, שאנו נמצאים כעת בסופה.

לא במקרה בחרה ההשגחה דווקא בו, להיות ממקבלי ומוסרי-התורה באותו דור. נסיונות חייו וצורת התמודדותו איתם, עתידה לגלות לכל הדורות הבאים מסר נחוץ וחיוני.

העתידים לקבל את מיסרו של רבי עקיבא וללמוד מדרכו, הם שישרדו באפילת הגלות. ולהם – נכון אור הגאולה. וכבר גילו לנו חז"ל במעלת רבי-עקיבא, שראה והבין בתקות הגאולה יותר מחבריו. וכפי שמסופר בגמרא "וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא, מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של ארם (שהחריבה את המקדש) ברחוק מאה ועשרים מיל. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו "עקיבא, מפני מה אתה משחק? אמר להם – למה אתם בוכים? אמרו לו: עובדי כוכבים הללו שמשתחוים לעצבים ומקטרים לאלילים, יושבים בטח והשקט. ואנו – בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך (טובה ושלווה) לעושי רצונו, על אחת כמה וכמה (שיזכו לכך בסופו של דבר).

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר צופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר-הבית ראו שועל שהיה יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: עקיבא, מפני מה אתה משחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" עכשיו שועלים הילכו בו ולא נבכה? אמר להם לכך אני משחק וכו'… ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" (מכות כ"ד).

נתבונן בשני פסוקים, ומה לומד מהם רבי עקיבא.

"תניא רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו (בצעירותו, ומתה) ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר (קהלת י"א) "בבקר זרע זרעך, ולערב – אל תנח ידך, כי אינך יודע איזה יכשר – הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים." רבי עקיבא אומר: למד תורה בילדותו, ילמד תורה בזקנותו. היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר "בבקר זרע זרעך" וגו'.

אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד (מפסח ועד עצרת), מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה (שנה את משנתו) לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה" (יבמות ס"ד).

כמה תקוה, כמה אמונה ביכולת שנתן ה' לאדם, היתה לאדם שהחל בגיל ארבעים ללמוד קרוא וכתוב? עשרים וארבע שנה נוספות עברו, ואדם זה, מלווה באלפי תלמידים, זוכה לכל היקר והתהלה השמורים למנהיגי ישראל וחכמיו. תקותו, הכמעט מטורפת, הכמעט בלתי הגיונית, הוכיחה את עצמה מעל ומעבר למצופה.

בן למעלה משישים וארבע שנה נמצא רבי עקיבא בפסגת הצלחתו הרוחנית, ואז – כל תלמידיו, בלי יוצא מן הכלל, נפטרים לעולמם בגזרת ההשגחה.

היש עבורו חורבן גדול מזה? היש אפשרות לצייר במחשבתנו יאוש נורא מזה הפוקדו?

והלא חורבן זה אינו רק חורבן אישי ליוקרתו של רבי עקיבא ומעמדו. זהו חורבן כל מעמד התורה ונושאיה בישראל, דווקא בשעה קשה זו שאויבי ישראל מרימים ראש.

"והיה העולם שמם"! אומרת הגמרא.

אבל רבי עקיבא נלחם ביאוש ויכול לו. והוא מגייס מתוך נפשו תקוה חדשה, מטורפת ובלתי-אפשרית עוד יותר מקודמתה. הכל נחרב? העולם שמם? מיטב שנותיו כבר עברו? אף על פי כן, הוא יתחיל הכל מהתחלה.

"עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום". הוא יחפש, וימצא, תלמידים חדשים למשנתו.

ובזכות תקותו, ויכולתו להתחיל מחדש, נותרה לנו תורה, ויצא עולם משממונו. "ושנאה לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה"!

(וכבר אמרו חז"ל בשבח תלמידיו: סתם משנה – רבי מאיר, סתם סיפרא – רבי יהודה, סתם סיפרי – רבי שמעון, סתם סדר עולם – רבי יוסי).

אכן, היה רבי עקיבא "נאה דורש ונאה מקיים". וקיים את דברי עצמו "היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו" שנאמר – "בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע איזה יכשר"… וכן דווקא רבי עקיבא הוא שאמר (ברכות ס') "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה הרחמן לטובה עושה) ונפסקה הלכה כמותו: "לעולם יהיה אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (טור שולחן ערוך אורח חיים סימן ר"ל סעיף ה').

מסר זה – התקוה וההתחזקות בכל מצב ולמרות הכל, גם אם נראה לעין שאין כל סכוי, הוא הדגל אותו הרים רבי עקיבא בתחילת שנות הגלות. אין גם זמן מתאים מספירת העומר ללמוד ולהפנים מסר זה.

היכן שנמצא, בדרך ממצרים ושפלותה אל רוממות מתן-תורה, באיזה מרחק שנהיה ממשאות נפשנו הרוחניות – מן הקדושה והשגב הראוים לנו, אנחנו סופרים ומצפים, אנחנו מתחילים מחדש כמו רבי עקיבא, אנחנו מקוים לסוף טוב ולגאולה גם אם אינם נראים באופק ואפילו אם האופק הנראה קודר ושחור.

גם אנו מבקשים להיות מתלמידיו של רבי עקיבא ולעשות את מה שלכאורה הוא בלתי אפשרי – "בבוקר זרע זרעך, ולערב אל תנח ידך". אפילו בערוב הימים, קרוב לימי הגאולה, אפילו בזמן שנראה שכלו ימינו ותמו כוחותנו – אנו רוצים לקיים את עצת החכם באדם: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך – עשה" (קוהלת ט' י'). לעשות על כל פנים מה שאפשר.

מצוות ספירת העומר, מצוות התקוה והציפיה לגאולה – היא שתכשיר אותנו לקראתה והיא שתוביל אליה.

ועוד אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ט').

עוד "מצרך" שנחוץ לנו מאד דווקא בכניסתנו אל הגלות המרה – הוא האחדות, האהבה והחבור בין נשמות ישראל. כך לפחות לא נהיה לבד, ונחמה פורתא נמצא בחברתו, באהבתו ובסיועו של חברנו.

מה מצער, דווקא תלמידיו של רבי עקיבא, דווקא אלו שאמורים היו לשאת את המסר הגדול שלו ולהעביר אותו הלאה לעם ישראל היו אלו שנכשלו בו. "שלא נהגו כבוד זה בזה". ואולי משום כך פגעה בהם מידת הדין באופן אכזרי כל כך.

האבלות על מותם הטרגי, עבורנו, היא גם, ואולי במדה רבה בעיקר, אבלות על מצבנו. על פרוד הלבבות, על המחלוקת ושנאת החינם, על לשון הרע והכפשת מעלת הזולת, שבעבורם, כמפורש בדברי חז"ל, נחרב הבית.

ספירת העומר, כהכנה למתן-תורה, ענינה, מלבד הציפיה והתקוה לטוב, תקון מדותינו. "חסד שבחסד, גבורה שבחסד" וכו'. ועיקר מבחנו של תקון המדות בין אדם לחברו, בין איש לרעהו!

בכדי "להכיל" את אור התורה, בכדי לקבלו ולהיות ראויים לגאולה, צריכות נשמות ישראל להיות מחוברות יחד, כי אור התורה והגאולה גדול ורב מלהכיל בלב אחד, ורק קבוץ הלבבות באחדות וללא טינה, יכול "לייצר" את הכלי המתאים לכך.

וכן היה גם בזמן אבותינו, שלאחר ארבעים ותשע יום של ספירה והכנה, היו, אכן, הלבבות לאחד, ככתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט ב') ופירשו חז"ל מדוע נכתב "ויחן" בלשון יחיד, ולא "ויחנו" בלשון רבים? – שהיו כולם באותה עת "כאיש אחד, בלב אחד".

וכן כותב רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" (מנחה ז' סעיף נ"ב) "כי לתקן הצמצומים הנזכרים לעיל, להמשיך אור האין-סוף בהדרגה כראוי, לזה צריכין שיתחברו באהבה כמה נפשות רבות מישראל יחד. כי צריכין לזה כלים רבים, שאי אפשר שיתקנו כי אם על ידי כמה וכמה אלפים נשמות שמתחברים יחד באהבה כאיש אחד, עד שיוכלו לקבל בהדרגה כראוי האור הגדול הזה. ועל כן לא ניתנה תורה עד שנתקבצו שישים רבוא ישראל יחד באהבה… כי אי אפשר להמשיך בחינת השראת השכינה, שהיא התגלות אלוקותו, אלא על ידי קבוץ נפשות רבות מישראל… שעל ידי זה דייקא נתקנו כלים וצמצומים כאלה, לקבל אור האין סוף".

והרי שזמן ספירת העומר, כמובא בספרים, הוא הוא הזמן לתקן את חטאם של תלמידי רבי עקיבא, את חטאנו – "שלא נהגו כבוד זה בזה".

ועל זאת תקנו לנו חז"ל דיני אבלות להתאבל ולזכור את חומרת וגנות הפגם הזה, ושלא לבוז ולזלזל בחברו רק להתעורר בכל הכוחות, להתחבר, ללמד זכות ולאהוב זה את זה. כי די לנו בשונאים שמבחוץ, שהולכים ומרימים ראש בעוונותינו. וכך, רק כך, נוכל להיות ראויים לקבלת התורה, לאור אין-סוף ביום החמישים, ולגאולה.

אמנם זאת עלינו לדעת, שדווקא משום שענינם של ימים אלו הוא תקון המדות והיחסים שבין אדם לחברו, מתגבר עתה היצר-הרע ביתר שאת לעורר מדנים ומריבות, כעס וזלזול – דווקא בימים המיועדים לתקון הדבר. וכל בעל לב ונפש, ישים לב לדבר, ויזהר בכפל כפליים.