האם אנו קולטים את עוצמת המתנה???

אין מילים שיכולות לבטא את עוצמת המתנה הזאת; אין משהו שיסביר את עומקה של ההטבה המופלאה הגנוזה בחנינה הכללית הזאת ששמה 'יום הכיפורים'.

זה נראה לנו אולי טבעי: מבקשים סליחה, מתוודים ו-מתכפרים… אך שכחנו על מה נמחל לנו…

קשה אפילו להעלות על הדעת את הנזק העצום שגורמת כל עבירה או אפילו פגם קטן במחשבה; רק השם יתברך בעצמו יודע "את גודל עוצם הפגם הגדול והנורא של כל מחשבה רעה שהוא פוגם ומקלקל מאד בכל העולמות ועוקר את האדם חס ושלום ממקור החיים" (ליקוטי תפילות ח"א ה); רק הוא יתברך יודע שאפילו על ידי "תאוה בעלמא ושום תנועה שאינה כרצון הבורא יתברך – הוא פוגם מאד בנפש הישראלי ובכל העולמות, אלפי אלפים ורבי רבבות, התלויים בו" (ליקוטי הלכות, ביצים ה-יג) – – –

כיון שכך, רק ה' יודע את נפלאותיה של מתנה נשגבה ועצומה זו שהוא נתן לנו, כאשר הוא מוכן לכפר ולמחול על כל הנזקים העצומים הללו ואף על החמור מהם פי כמה וכמה.

למה? מדוע הוא מוכן לכפר ולתקן אחר כל מה שהחרבנו וקלקלנו? אין הסבר שכלי על כך. "חנון המרבה לסלוח"! הוא חונן אותנו במתנת חינם! מתנה נשגבת מבינת אנוש!

רבינו הקדוש מגלה טפח מן הסוד, מדוע אכן קיימת אפשרות כזאת של תשובה וסליחת עוונות; הרי האדם עשה מה שעשה וקלקל מה שקלקל – איך יתכן לכפר על כך ולהחזיר את הגלגל אחורנית?!

לדבריו הקדושים, גם לאחר כל הנזקים, עדיין נשארת נקודה של קדושה גבוהה מאד, שאליה שום פגם אינו יכול להגיע. כאשר חוזרים בתשובה, מעוררים את הנקודה הזאת והיא הופכת למעין 'פצצת אנרגיה' של קדושה אשר ממנה הולכים ונבנים מחדש כל אותן עולמות שהתקלקלו ונחרבו ע"י החטאים.

הנקודה הזאת היא נקודת האהבה הנצחית של הקב"ה אלינו. נקודה זו תישאר לעולם, בה אי אפשר לפגום. הרצון הנצחי של ה' להטיב ולהשפיע חסד, יישאר לעד.

ברם, החטאים מעלימים את הנקודה הזאת – ועלינו הוטל לגלות אותה.

את זאת היה עושה הכהן הגדול בכניסתו לקודש הקדשים, ביום המקודש ביותר בכל השנה. צירוף זה של שלושת שורשי הקדושה – באדם (הכהן הגדול), במקום (קודש הקדשים) ובזמן (יום כיפור) – עוררו בכל שנה ושנה את הנקודה הגבוהה הזאת של הקדושה, שהיא כאמור נקודת האהבה הנצחית של ה' אל עמו, ובכוחה תוקנו הנזקים הנוראים שנגרמו על ידי החטאים.

אולם, כדי להיכלל בתיקון הזה, הוצרך כל אחד מישראל להתוודות; אסור היה שהאהבה הזאת תגרום שנהלך בשוויון נפש; הקב"ה אכן מוכן לחזור ולעורר את האהבה ולמחול על הכל – אך הוא מַתנֶה זאת בכך שנתבייש באשר פגמנו ונכיר בעובדה שפשענו נגדו. שכך אמרו חז"ל: "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה – מוחלין לו על כל עונותיו" (ברכות יב ע"ב).

דווקא אז, כאשר האהבה מתעוררת כל כך, מוטל עלינו להתבונן במה שעשינו ולהתוודות בבושה גדולה, "כי עיקר התשובה היא הבושה" – כותב רבי נתן – "וכל מה שאנו מתביישים בעצמנו ביותר – כמו כן הוא יתברך מרבה לסלוח ולמחול חטאותינו ביותר, כי השם יתברך רוצה שעל כל פנים נדע עוונותינו שפשענו נגדו" (ליקוטי הלכות, נשיאת כפיים ה-יח).

גם כיום, כאשר בית המקדש חרב, פועלים הצדיקים בכיוון הזה כל הזמן, בפרט ביום כיפור – הם מעוררים את נקודת האהבה העליונה.

אך עלינו מוטל החלק של הדיבור לפני ה' – להתוודות לפניו על כל אשר עוללנו, ולהכיר בכפיות הטובה שלנו: איך העזנו פנים נגד מלך רם ונישא שכה הטיב עמנו בגוף, בנפש ובממון?! שכן דווקא ביום בו מתעוררת האהבה האינסופית, עלינו להעמיק את הבושה. רק כך העוונות מתכפרים ואבני החסד הנצחי שבים לבנות את כל אשר קלקלנו.

הבה נשים לב לדברי הוידוי, נעמיק את הבושה, ונייחל כעניים ודלים למתנת האהבה שאותה מעוררים הצדיקים ביום הזה. הבושה הזאת 'תרחץ' אותנו מחלאת העוונות, שכאמור היא הגרועה ביותר שבמזיקים עלי אדמות. הבושה על העוונות, היא שתמתיק לנו את החתימה, לטובה, לברכה, לחיים ולשמחה.

(עפ"י ליקוטי הלכות שם)