בפרשתנו – פרשת בחוקותי – אנו לומדים בהרחבה על הברכות הנפלאות התלויות בעמל התורה ולעומת זה על הקללות הנוראות התלויות במי שאינו עמל בתורה, וכמו שפירש רש״י בתחילת הפרשה ״אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה״, מלבד זאת גם כל קיומנו הרוחני תלוי בעמל התורה, וכפי שרש״י מביא בהמשך על פסוק ט״ו את נוראות דברי חז״ל, על המזלזל בעמל התורה שהוא מיועד ח״ו לענשים חמורים ביותר.

יש לנו, אם כן, לברר היטב מהו עמל זה שבו תלוי הכל.

רבינו ז״ל (בלקו״מ ח״א סי׳ א׳) מגלה על הפסוק 'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה׳', שההשקפה וההסתכלות האמיתית על פי שכל התורה היא נצחון היצר הטוב ובנין מלכות דקדושה, והסתכלות זו תלויה במדת התמימות, ולזה זוכים על ידי שהולכים בתורת ה׳. כי ע״י שאדם לומד תורה בכח הוא נותן כח למלכות דקדושה, שהיא האמונה והתמימות, לקבל מן השכל. והרה״ק רבי נחמן מטשערין מביא שם, שמעתי מאבי ז״ל שהוא על דרך שפירש רש״י אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה וכו׳ שהוא ההילוך והטורח בהתורה״, ע״כ.

והנה מיסודי מידת התמימות – כפי שמבואר הרבה בספרי רבינו ז״ל – הוא שהאדם צריך לעמול עם עצמו שהתורה שהוא לומד לא תהא נפרדת מהשקפתו וצורת הסתכלותו למעשה בכל שטחי החיים. החכמות שבאדם גורמים לו להפריד בין המדרש והמעשה, הוא משאיר את התורה כדיבורים נעלים, אבל לא כהליכות חיים הקובעים כל דבר, ולעומת זה מדת התמימות, היא השלכת השכל הטבעי באופן שרק התורה קובעת אצל האדם ההולך בה – מהי המציאות.

וממוצא קשרי הדברים אנו למדים, שעיקר העמל האמור כאן ובפרשתנו הוא מיניה וביה, כלומר, העמל בתורה הוא, איך לקנות ע״י הלימוד את ההסתכלות בתמימות, ולא להשאיר את הלימוד כדבר מנותק. הלימוד בא להוסיף כח במדת התמימות, ובודאי יש בכך כח סגולי נפלא גם כן, אך עיקר העמל הוא בעצם התמימות שבלימוד, איך הופכים את הלימוד למעשה, איך לא ישאר הלימוד מן השפה ולחוץ ואיך יקבע הלימוד את כל דרכי המחשבה וההסתכלות שבאדם.

נקח לדוגמא את המבואר כאן, שדרך ההסתכלות על כל דבר היא הגורמת לבנין מלכות דקדושה ולהיפך: האדם יכול לגמור את לימודו ואפילו לפלפל בזה, ואף על פי כן אפשר שלא יקשר זאת כלל לעולם המעשה, הוא לא יחפש להעמיק במה שלמד, מהי הכונה למעשה בפשטות ומהי חומרת הדבר בפשטות, וכמו״כ הוא לא יעמול לקשר זאת אל עצמו, הוא לא יעורר בקרבו אחריות שעולמות כאלה תלויים במחשבתו והסתכלותו, הוא לא יחפש כלל איך הוא נוהג ומהי צורת הסתכלותו. וכך גם בכל לימוד, האדם יכול לשמוע וללמוד המון לימודים נשגבים, אך מבלי עמל גדול – של צמצום המחשבה וחיפוש הדרך והעצה וההשקפה האמיתית למעשה מול כל מה שהורגל עד עתה – הוא לא יכניע את הרע שבו. וכנגד זה מלמדנו רביז״ל שעיקר הכח נגד יצה״ר הוא רק עמל התורה, שמביא הליכה ודרך חיים, לימוד שיחזק ויתן כח ויוסיף במדת התמימות, ורק כך ניתן לבנות את המלכות דקדושה.

הוא אשר רש״י מפרש בתחילת פרשתנו: ״הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים״, זהו עמל מסוג אחר, עמל של תמימות, עמל תמידי וחיפוש תמידי בעמקי הלימוד ובעמקי הנפש, לברר ולהעמיק מהי המשמעות הפשוטה והמציאות הפשוטה שבעולם, לאור מה שלמדנו, לברר ולהעמיק האם אכן הדברים סתרו אצלנו את כל בנין התוהו שהיה בלבנו עד עתה, והאם אכן קבלנו הדברים כפשוטם ממש או שהם עדיין רק בגדר מדרש.

עמל זה בודאי יאיר בלבנו בכח הצדיק את האמת ואת האמונה ויתן בידינו את הכח ללכת בדרכי התמימות ללמוד על מנת לשמור ולקיים, ומכח זה לזכות לכל הטוב בזה ובבא.