כיצד מכניעים את ה'עמלק' שבלב?

"…וכשעושה ומתקן את המיישב והמסדר שהוא הכתר כראוי, והמוחין רודפין להשיג האור אין סוף, והכתר מעכב את השכל כדי ליישב את השכל… אזי מכה המוחין בהמיישב והמסדר, ונעשין היכלין לאור אין סוף".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, כד)

גם אם זוכים להשיג השגות נעלות וגבוהות. עדיין אין אפשרות להשיג את אור האין סוף "כי הוא למעלה מנפש רוח נשמה".

הדרך היחידה להשיג את אותו אור עליון, הוא רק כאשר אחרי כל ההשגות המחכימות והנעלות, מבינים שעדיין לא התחלנו להבין, וחוזרים להתבטל לה' יתברך בתכלית הביטול – רק אז נבנים ההיכלות שיכילו את האור העליון.

* * *

ואולם בדרך אל האור, אורב "עמלק". לגדולים הוא אורב, בעת שהם זוכים לעלות במעלות החכמה, ומפתה אותם לחשוב 'הגעתי כבר'. הוא גוזל מהם את ההרגשה שהיתה לחכם מכל אדם: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". וכך הוא מקרר את רצונותיהם וכיסופיהם לאין-סוף, מפיל אותם לגאווה, ובהמשך הדרך גם לאפיקורסות.

לקטנים הוא אורב כאשר הוא מפתה אותם לשפוט את מצבם וקירבתם לה' לפי השגתם וידיעתם – וכך מפיל אותם לחלישות הדעת, עייפות וליאות, ובסופו של דבר גם לפריקת עול רח"ל.

* * *

הכנעתו של עמלק זה, היא רק על ידי הצדיק, שגם כאשר זכה להשיג מה שהשיג, הרי הוא ממשיך להתנהג באמונה תמימה ופשוטה, כאחד שאינו יודע מאומה. רק הוא יכול להכניס גם בלב אנשיו לבל יפנו אל פיתוייו של עמלק, רק ילכו תמיד בדרך התמימות והפשיטות, והן בעליה והן בירידה, יידעו תמיד שאינם יודעים כלל. גם כאשר עמלק מבלבל את ראשם במחשבות של חלישות הדעת וסברות של שקר, ישתמשו עם כח הכתר העליון, לעצור בעד החכמה שלא תהרוס את הגבול לעלות ולחקור במופלא ממנו.

וכשאכן שומעים לאותו צדיק פלאי, ומעכבים את החכמה לבל תחקור במופלא ממנה, זוכים לעלות ולעלות ללא שום בלבול ומפריע. כי "כל הבלבולים של כל אדם [הוא רק מחמת] שמתאווה לכל התאוות – ואף על פי כן רוצה לידע ולהבין הכל בשכלו המגושם. ובכל פעם קשה לו כמה קושיות על השם יתברך ועל הצדיקים וכו', ואפילו אם קשה לו קושיות על עצמו – גם זה אינו טוב, כי גם זה מעשי בעל–דבר שמחליש דעתו על ידי הקושיות שקשה לו על עצמו: 'איך אתה רוצה להתפלל בכוונה והתלהבות, והלא בשעה הקודמת עשית כך וכך וכו'?!" וכיוצא בזה בלבולים הרבה בלי שיעור. וכל זה נמשך מזוהמת הנחש שמבלבל דעת האדם שרוצה להבין הכל.

"כי באמת אין אנו יודעים כלל. ואפילו שלמה המלך עליו השלום אמר: 'כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי', וכן בתהלים אמר: 'ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך'. מכל שכן אלף אלפים ורבי רבבות קל וחומר, אנשים פשוטים, בפרט בדורות הללו".

והכלל, שאין האדם יודע כלל, רק צריך להתחיל בכל פעם מחדש בעבודת השם, וכל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, ואז טוב לך לעולם, וסוף כל סוף תגיע לתכלית הטוב והנצחי בזה ובבא" (משיבת נפש, ס. ע"פ ליקו"ה, בשר בחלב ד, יב).