לאנשים יש הרגל שהפך מזמן לטבע – הם ינסו תמיד לחפש סביבם משענת אנושית לסמוך עליה. רק נס כמו נס פורים יכול להמיר את ההרגל הזה באמונה…

עלה לתרופה

מגיל צעיר אדם מחפש סביבו נקודות אחיזה, אנשים שיעניקו לחייו ביטחון ויאצילו עליו יציבות ורוגע. ילד קט מוצא משען באביו, מתפאר בו באוזני חבריו ושואב עידוד וחוסן בדמותו. לכשיגדל יחפש סביבו משענות נוספות וירחיב את המעגל; ילמד לזהות את מי שמסוגל לעזור בתחום זה, ואת מי שניתן לפנות לעזרתו בתחום אחר. זהו הרגל שנרכש עם השנים והופך לטבע. אדם מחפש משענות ובטחונות.

מה שנכון בפרט מתקיים גם בכלל. מדינות מחפשות בעלות ברית שיעניקו להן חוסן וביטחון. בריתות נכרתות בין עמים ולאומים ועל סמך ההסכמים חים מיליוני אזרחים בתחושת ביטחון ושלווה. עם השנים מתקבעות העבודות: מדינה פלונית מעניקה חסות לאלמונית. המעצמה הגדולה ניצבת לימין ידידתה הקטנה, והתחושה היא כאילו יצוקה למרגלות היקום קרקע בטוחה.

* * *

התחושות הללו עשויות להתקיים בהתמדה במשך שנים ואף דורות, אך תמיד בסופו של דבר הן מתנפצות. ההיסטוריה רצופה הפרת בריתות. חילופי שלטון, שינויי אקלים ואינטרסים משתנים, גורמים למצבים שהיו עד אמש מוחלטים, להתפורר ולהתפזר ברוח הזמן. משברים אלו מתרחשים בשני העולמות, בכלל ובפרט. אדם מתרגל לסמוך על אנשים מסוימים, והנה ביום בהיר אחד כולם נעלמים.

ניקח לדוגמה איש שכזה. בטחונו הכלכלי עורער, הוא ניסה לגייס את פטרוניו משכבר הימים ונענה בהתחמקויות ותירוצים. רגע לפני שהוא מתייאש פוגש בו חבר, פניו שלוות וכולו אומר רחבות הדעת. הנה, חושב לעצמו מיודענו המדוכדך, הנה לך אדם בעל אמצעים אבקש את עזרתו… והוא מבקש, ונענה בחפץ לב: "שמעני ידידי, בוודאי אסייע לך. אבל מכיוון שכסף אין בכיסי, אתן לך דבר בעל ערך גבוה עוד יותר. אף אני כמותך חוויתי משבר, ננטשתי ומצאתי את עצמי בודד. ואז זכיתי ולמדתי על בשרי שיהודי לעולם אינו לבד, אין כזה מצב. יהודי תמיד מצוי אצל השם. דע לך, כשמבקשים – מקבלים. צריך פשוט לדבר איתו. שמע לי וגייס את עצמך לתפילה אמיתית מדי יום ביומו. הפוך את בורא עולם לידידך ולמקור ביטחונך עלי אדמות".

הוא עשה זאת, וכעבור תקופה אכן ראה ישועה. התרגש, התחזק, סיפר לאחרים. ומה הלאה? זו אכן שאלה. סביר להניח ששינוי מהותי לא יתחולל כאן. אדם רואה נס, מתפעל ומבטיח להתחזק. בפועל זה לא מה שקורה. הוא שב לעניינו הרגלים, קרי – להרגל הנושן לחפש משען ומשענה בדמות בשר ודם.

מחלת עמלק
זהו למעשה סיפורו של כלל ישראל.

יצאנו ממצרים, עין בעין ראינו ההשגחה וניסים. בליבנו התעצמה ההרגשה שיש על מי לסמוך. יש לנו אב רחום ובידיו כוח וגבורה. לאחר ארבעים שנה במדבר, כאשר מדי שחר מורעף עליך ממעל מזון רוחני, בגדיך גדלים עמך, רגליך לא בצקה וכל מחסורך ממולא, הינך מבין שאכן כל צרכיך בידי שמים ומה לך לדאוג. אך לא לעולם חוסן. לפתע הבהירות מתעמעמת ותחתיה חודרת ללב דאגה. איך דבר כזה קורה?

זוהי מחלה. כפי שהגוף עלול לחלות, גם האמונה נתקפת לעיתים חולי וחולשה. לנגיף זה קוראים עמלק. קליפת עמלק תוקפת את יסודות האמונה ובחוצפתה מערערת על הביטחון וטוענת שהנס היה טבע, והפלא לא היה אלא התרחשות שגרתית. הארס הזה מחלחל פנימה. יורד ומשתכן במוח ובלב. יש להתייחס לעמלק כאל מחלה. הרפואה נמצאת בחג הפורים.

רפואת האמונה
נס פורים שונה מאוד מנס חג הפסח. ביציאת מצרים שודדו המערכות והטבע נעמד דום לפני בני ישראל. בפורים לא שידדו את הטבע ולא בטלו חוקות שמים וארץ. אדרבה, סיפור המגילה מתאר עלילה אנושית לחלוטין הכוללת מלכים ורוזנים ומאבקי שלטון רגילים. בשיא ההסתרה נלקחת אסתר – השכינה הקדושה בעצמה, ומוכנסת לביתו של אחשוורוש. היש הסתרה גדולה מזו?

שימו לב: במקום הזה בדיוק מתפתחות המגיפות הרוחניות. אדם באמת אינו מבין איך ולמה. שאלות אלו מחליאות, הן המקור לכל החולשות הרוחניות. הרקע לסיפור המגילה קשה ללא נשוא. עם ישראל מצוי אז בסופם של שבעים שנות הגלות. אין כוח ואין חשק. במקום הזה בדיוק אדם מתפתה לשוב להרגליו הישנים ולחפש את מושיעו בדמות אדם. להישען על מישהו. לסמוך על משהו. להיאחז בעולם החומר ולשאוב ממנו בטחון. במצב שכזה אדם גם משכנע את עצמו שהנה חלפו להם ימי התהילה. פעם היה בית מקדש, פעם היו אנשים גדולים, היום יש גלות ואנשים קטנים. שתי המחשבות הללו – המקררת והמייאשת, פוגעות באמונה אנושות.

לכאן יוצקת המגילה את נס הפורים. אל המקום המרוחק והמוסתר הזה. סיפור המגילה מספר לכל אחד ואחד איך השם יתברך נמצא איתו עימו ואצלו אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה. גם כאשר נדמה כאילו המציאות נמסרה לידי הטבע והמקרה חלילה, גם שם נמצא השם יתברך.

האור הזה מיוחד לימי הפורים וזכרו לא יסוף מאיתנו לעולם ועד. בפורים מתגלה בעולם אור נפלא, אור של השגחה שאינה מוותרת אלא יורדת ומשתלשלת לכל מצב. כאשר מטה היהודי אוזנו לדברי המגילה, שומע הוא את דבר הנצחיות המבטיחה כי בכל אשר תלך, האמונה תלווך. יש על מי להישען.