על מה האבל
כ״א באייר תשע״ט
אין הבכי והאבל בתשעה באב באים רק על גלות השכינה הכללית, ההיסטורית, שארעה לפני כך וכך מאות שנים; עיקר הבכי הוא על גלות השכינה האישית, העכשווית. למה אני – בעוונותיי – גורם לגלות השכינה. מדוע אני – בעוונותיי – מעכבה ואיני מאפשר לה לשוב מגלותה… (מועדים)
לקראת ט' באב: על מה האבל?
מחר, עם הערב שמש, ירד עלינו היום העצוב ביותר בלוח השני היהודי – צום תשעה באב. ביום זה, כידוע, הוחרב בית המקדש הראשון והחלה שריפתו של בית המקדש השני. ביום זה אבל העם היהודי אבל מר. ביום זה שופך העם היהודי את צערו באמירת מגילת איכה ומקונן על החורבן ועל הגלות, על כי "קרא עלי מועד לשבור בחורי".
"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם", שואל הנביא ירמיהו, "היתה כאלמנה רבתי בגוים".
מגילת איכה מתארת לנו את החורבן, את חורבנו של העם היהודי כולו, את ירידתו מדרגה של "רבתי בגוים" לדרגה של "אלמנה" ש"אין לה מנחם מכל אוהביה".
על מה באמת אמורים אנו להתאבל? אם לעקוב אחר המקורות, האבל הוא על כמה דברים: על חורבן בית המקדש הראשון והשני, על כך שבית האלקים הפך להיות מקום ש"שועלים הלכו בו". על המוני בני העם היהודי שנהרגו, על חללי החרב והרעב, על עוללים ויונקים שרעבו רעב נורא עד שיצאה נשמתם ביסורי רעב איומים, או שהומתו באכזריות על ידי חיילי רומא צמאי הנקמה – ובעיקר, על גלות העם היהודי מארצו, מפני חטאיו, גלות שנמשכת עד יבוא שילה, גלות בה אנו ספוים ודוויים, גלות שעברה ועוברת עלינו ברדיפות איומות, במסעי הצלב, בהריגות ורציחות, בעלילות דם, בגזירות ת"ח-ת"ט, תקכ"ח ועוד עשרות ומאות רדיפות ועלילות, רציחות והריגות, ודם עמינו נשפך כמים, ונהרות נהרות של דם אחינו הקדושים והטהורים זורם אל ים יסורינו שאינו מלא, עדי יבוא שילה לגאלינו. על אלה אני בוכיה.
אבל זה לא הכל.
"על ידי אמירת תיקון חצות", אומר רבינו בליקוטי מוהר"ן (ח"ב קא), "יכולין לפרש שיחתו, את כל אשר עם לבבו, כמו על ידי התבודדות. כי מסתמא אין אומרים תיקון חצות על העבר, ועיקר אמירת תיקון חצות הוא על מה שנעשה עכשיו עם האדם".
לכאורה, תמוהים דברי רבינו. וכי אין אומרים תיקון חצות על העבר? הלא במפורש אומרים תיקון חצות על חורבן הבית ועל גלות השכינה. בפירוש אומרים בתיקון חצות "אוי לי על גלות השכינה, אוי לי על חורבן בית המקדש" ומדוע זה אומר רבינו "כי מסתמא אין אומרים תיקון חצות על העבר" אלא על מה שנעשה כעת עם האדם?
אין זו תמיהה כלל, ודווקא זאת בא רבינו להשמיענו.
כאשר ברסלב'ר חסיד עורך תיקון חצות, אין הוא בוכה על חורבן הבית דאז בלבד, זוהי סיבה חשובה ויסודית, כמובן, לבכיו וקינתו, אולם אין הוא בוכה רק משום שהשכינה גלתה לפני כך וכך שנים מביתה. הסיבה העיקרית לתיקון חצות הוא החלק האישי, החלק הפרטי שלו בגלות זו. החלק האישי, שלו, בכך שהשכינה עדיין לא "נגאלה" ולא שבה לביתה. החלק האישי, שלו, בכך שעדיין איננו ראוים לגאולה ולבנין בית המקדש. אם אמרו חז"ל "כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו", משמע כי אמנם כל יהודי צריך לבדוק עצמו "האם מבחינתי, מבחינת מעשי והשתדלותי, היה יכול משיח לבוא ובית המקדש להבנות היום?"
אין הבכי רק על גלות השכינה הכללית, ההיסטורית, שארעה לפני כך וכך מאות שנים; עיקר הבכי הוא על גלות השכינה האישית. למה אני – בעוונותי – גורם לגלות השכינה. מדוע אני – בעוונותי – מעכבה ואיני מאפשר לשכינה לשוב מגלותה…
חורבן בית המקדש אינו חורבן הבית, עצים ואבנים, עצמו. וודאי שגם זאת הסיבה, ואמנם, חז"ל, בדברם על האבל, מתארים גם את יפי הבית והדרו, אבל אין זו הסיבה המרכזית לאבל. בנין, אם נחרב, תמיד ניתן לבנות חדש במקומו. וכך אמנם מפרשים חז"ל: "מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך", שואלים חז"ל: מזמור לאסף? קינה לאסף ראוי היה לומר! ומשיבים: "אמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון" (קידושין ל"א ע"ב, עיין רש"י שם). פירוש: בחורבן הבית, עץ ואבן, יש גם שבח וסיבה לשירה: שאם לא כן היה הקב"ה שופך זעמו על עמו ח"ו (וכן אומרים חז"ל, שכאשר ביקש דוד המלך לבנות את בית המקדש, אמר לו הקב"ה "לא אתה תבנה לי בית", ושאל דוד לקב"ה מדוע, "אמר לו [הקב"ה], גלוי וידוע לפני שישראל עתידים לחטוא, ואני מפיג בו חמתי, וישראל ניצולים. ואם אתה בונה אותו, הרי הוא קיים ואינו חרב לעולם. אמר לו, והרי הוא יפה. אמר לו, מוטב שאפיג בו חמתי ומחייבו והן ניצולים. מדרש תהלים מזמור ס"ב]. בתיאור יפי הבית והדרו הגשמי, חז"ל נותנים לנו סיבה שתקל עלינו לעורר את ליבנו לאבל, אבל ברור שהאבל עצמו הוא רוחני הרבה יותר מאשר גשמי.
הבית שבנה הורדוס היה אחד המבנים היפים בתבל, אומרים חז"ל. "מי שלא ראה בית המקדש [שבנה הורדוס] בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם" (סוכה נא ע"ב). עד כדי כך היה הבנין ידוע לתהילה, עד כי, כך מקובל, טיטוס קיים התייעצות עם מפקדיו האם להחריבו או לא – עד שהחליט לבסוף להחריבו, כדי למוטט את המורל היהודי, משום שידע כמה חשוב בית המקדש לעם היהודי ואיזה מקום מרכזי הוא תופס בחייו של כל יהודי. אבל, ריבונו של עולם, על זה אנחנו אבלים? על זה אנחנו מצטערים? על יופי הבנין שנחרב לפני כמעט 2000 שנה?
לא לגמרי. אנחנו מתאבלים עלינו, על עצמינו! עיקר אבלינו הוא על כך שאנחנו לא מאפשרים את בנין בית המקדש, על המשמעות הרוחנית של זה. על כך שבגלל מעשינו אנו, בזמן הזה, השכינה גולה מאיתנו כעת, ברגע זה; על שאיננו מאפשרים את בנית בית המקדש שבלב, לבורא עולם. על כך שאנו מרחקים, כביכול, את הבורא מעצמינו. זו הסיבה לאבל, מעבר לכל סיבה אחרת.
וזו כוונת רבינו הק', "ועיקר אמירת תיקון חצות הוא על מה שנעשה עכשיו עם האדם". על מה שנעשה עכשיו. על הגלות הפרטית, על חורבן בית המקדש הפרטי, על גלות השכינה הפרטית, מליבנו, מעצמינו.
זהו החורבן, זוהי הגלות, זהו האבל.
רבינו הק' אמר "ביני ובין משיח אין שום הבדל, רק שלמשיח ישמעו".
רבינו הק' נותן לנו את הדרכים לבא למצב של גאולה פרטית, למצב בו בית המקדש שבלב יבנה, מצב בו השכינה תשרה בתוכינו. כמובן, גם אז תחסר לנו הגאולה הכללית, אבל לגאולה הפרטית, יש לנו את הדרך לבא, כפי שאמר רבי נתן "משיח שלי כבר הגיע".
יהי רצון שנזכה להתאבל באמת על החורבן, הכללי והפרטי והעיקר – שנזכה לגאולה הפרטית והכללית במהרה.
