מדוע נחרב בית המקדש?! על איזה עוון גלו בני ישראל בגלות קשה שכזו!? מה גרם לכך שאבדנו מארץ ישראל?!

זו לא רק שאלה על העבר. רבינו הקדוש הרי לימד אותנו שעיקר האבלות מכוונת על ההווה, לשוב מעתה בתשובה ולא לעכב עוד את בנין בית המקדש (ליקוטי מוהר"ן תניינא, סז). זו גם כל מהותה של התענית, להתבונן מהעבר על ההווה, ולא לחזור על אותם טעויות ומעשים שגרמו את החורבן, וכדברי הרמב"ם: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב" (רמב"ם, תעניות ה, א).

ובכן, מה גרם בשעתו את החורבן? – מי שרק לומד מעט בספרי הנביאים רואה לפניו רשימה ארוכה של עוונות ופשעים איומים: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, לצד שנאת חינם, שקר ושווא ועוד. לאחר אזהרות חוזרות ונשנות של כל הנביאים לשוב אל ה' ובהתראה ברורה כי אם לא ישובו – ייחרב הבית והעם יגלה מעל אדמתו, סירבו לשמוע עד שנתמלאה סאתם ונענשו. לכאורה הכל מובן ופשוט. אבל למעשה, הנביא ירמיהו בא ושואל שאלה זו בתוך הפטרת 'תשעה באב' ומתקשה למצוא את הסיבה: "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר?!". הוא מחפש את החכמים ואת הנביאים שיואילו לבאר את פשרה של התעלומה הגדולה, על מה אבדה הארץ, וכפי שחז"ל מבארים (נדרים פא). "דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו", אף אחד לא היה יכול להעלות על דעתו מדוע אכן נחרבה הארץ, מלבד הקב"ה בעצמו.

והדבר מפליא: הלא ירמיהו בעצמו מתנבא בעשרות נבואות על החורבן ומפרט בדיוק את העוונות שיגרמו לכך, ולא זו בלבד אלא שבנבואה זו עצמה הוא מקדים בדברים נוקבים על עוצם הפשעים שהיו שם "מדוע הכעיסוני בפסליהם בהבלי נכר", "כי כולם מנאפים עצרת בוגדים, וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ" ועוד ועוד – האם אין בכל אלו סיבה מספקת לאבדן הארץ?!

והפליאה הגדולה ביותר היא תשובת הקב"ה: "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הילכו בה", וחז"ל מפרשים שם, שהכוונה לכך שלא בירכו ברכת התורה תחילה. דומה שאין פליאה נשגבה מזו: מדובר בבני אדם שעוברים שלוש עבירות חמורות ושאר תועבות, ו'סוף סוף' מצאו את פשעם, שלא בירכו ברכת התורה?! אתמהה!

רבי נתן (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, ז) מגלה לנו את הסוד:

נכון, הם נפלו, הסתאבו, השחיתו והתעיבו. אבל מדוע לא התעוררו לחזור בתשובה? מדוע אכן לא שמעו בקול מוכיחיהם? מדוע יצאו מרעה לרעה והגיעו למקום שהגיעו? זוהי שאלת הנביא.

ועל כך הוא משיב בשם ה': חסרה להם נקודת השמחה בעצם היותם בני ישראל, חסרה להם תורת ההתחזקות שלאחר נפילה! לאחר שקלקלו כל כך במעשיהם, לא היו מסוגלים להבין שגם עתה יש בהם נקודת קדושת ישראל, ושעדיין רב המרחק ביניהם לבין אומות העולם. הם לא יכלו להשיג שעדיין אהבת ה' בוערת אליהם להשיבם ולרחמם, ומשום כך הם אפילו לא ניסו לשוב והיו בטוחים שאין חפץ לה' בפושעים וחוטאים שכאלה. מכאן הייתה הדרך פתוחה להמשך נפילתם מבלי לשוב בתשובה.

זוהי הכוונה 'שלא בירכו בתורה תחילה' – הם לא היו מוכנים לברך גם בעת ירידתם האיומה את ה'אשר בחר בנו מכל העמים'!

"כי עיקר הקלקול שלהם היה שנפלו בדעתם כל כך עד שלא ידעו להבחין בין קדושת ישראל לזוהמת הגויים, עד שלא ברכו בתורה תחילה שהוא 'אשר בחר בנו מכל העמים', כי לא האמינו בזה מחמת שידעו בעצמם עוצם קלקולם, על כן אמרו נהיה כגוים" (שם).

מה גרם להם לטעות כל כך?! התרחקותם מצדיקי האמת, הנביאים שבדורם. שכן, בן אנוש אינו יכול להשיג דרכי ה' ועוצם רחמנותו. לפי משפט בשר ודם הרי שהחוטא אבדה תקוותו, ורק הצדיקים שיודעים דרכי הבורא הם אלו שמגלים לנו את יקרת חביבותו גם לרחוק ביותר, ואת עוצם האהבה שיש לקב"ה אליו להשיבו ולהחזירו בתשובה מעומק ירידתו ונפילתו האיומה.

כך, ששורש כל הגלות ועומק צרת החורבן הוא פגם אמונת חכמים. לו חָכְמוּ אז בני ישראל לבטל עצמם לצדיקים ולהאמין בתקוותם, כי אז היו חוזרים בתשובה ומתחילים מחדש וכל החורבן היה נמנע. "וכל זה מחמת שהיו מרחקים עצמן מאד מצדיקי אמת ולא ביטלו דעתן אליהם, שהם [הצדיקים] יודעים למצוא הנקודה טובה בכל אחד מישראל אפילו אם נפל כמו שנפל רחמנא ליצלן, ועל ידי זה הכל יכולין לעלות, והעיקר על ידי שמכניסים בכל אחד מישראל שיברך ויודה על חלקו שהוא מזרע ישראל ולא עשני גוי. ובני ישראל פגמו בזה על ידי שלא בירכו בתורה תחילה, ועל כן על ידי זה דייקא אבדה הארץ" (שם).

גם עתה כאשר אנו באים לשוב בתשובה בתשעה באב ולהתחיל מחדש, כאשר אנו באים לאונן ולקונן על חורבן בית מוחנו ששועלי תאוות ומידות רעות מהלכים בו והורסים אותו – עלינו לבכות ולצעוק בעיקר על כך, שלפחות מעתה נקשיב ונאמין לדברי הצדיקים, אשר פאר ויופי דבריהם כל כך נעלם מאתנו. נתאבל ונבכה ונשתוקק להאזין מעתה לדבריהם שמעוררים אותנו לייקר את נקודת יהדותנו, נשאג על העלמת יקרת מעלת דבריהם מאתנו, ושמעכשיו נאמין להם שה' אתנו עמנו ואצלנו ועל ידי זה נזכה לשוב בתשובה שלימה.

"כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו"