ימים ספורים חלפו מאז יצא עם ישראל ממצרים, עת פרעה, מלך מצרים, אויבם ורודפם, יצא לרדפם עם צבאו. לפתע, כאשר חשבו כי כבר באה גאולתם, נושאים בני ישראל עיניהם ורואים ש"הנה מצרים נוסע אחריהם"! פחד אחז בעם, "ויצעקו בני ישראל אל ה'".

ועם ישראל פורש פחדו לפני משה רבינו, "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?" ומשה משיב "אל תיראו. התייצבו וראו את ישועת ה'!"

מכאן, עוברת התורה לתשובת ה' למשה. "ויאמר ה' אל משה – מה תצעק אלי?" ומפרשים חז"ל, כי מתשובת הבורא אנו למדים שהיה משה עומד ומתפלל אל ה'.

וה' משיב לו: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו".

ותשובה זו תמוהה, כביכול. וכי למי יצעק משה אם לא לה', מוציאם ממצרים? וכי אל מי יעביר את שוועת בני ישראל, לא לאביהם שבשמים, אביהם הרחמן?

מפרש רש"י: "מה תצעק אלי – עלי הדבר תלוי ולא עליך".

ואילו הזוהר הקדוש מוסיף ואומר "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו – ב'עתיקא' תליא מלתא".

* * *

בתורה ק"ה בליקוטי מוהר"ן, מבא רבינו הקדוש את הזוהר (נשא קלז:), שאומר "יש רחמים ויש רחמים. יש רחמים פשוטים של 'זעיר אנפין', ויש רחמים גדולים של 'עתיקא סתימאה'".

את ההבדל בין רחמים פשוטים לרחמים גדולים מסביר רבינו במשל: ישנם, אומר רבינו, שני רחמנים. האחד יכול לפעול ברחמנותו ישועה, אולם הישועה מוגבלת. לא תמיד היא יכולה לפעול (אם, למשל, זה שזקוק לישועה הכעיס את הרחמן, או פגע בו, או בכלל, הישועה שהוא יכול לספק היא מוגבלת). השני, הינו רחמן גדול. הוא יכול לעזור בכל תנאי, בכל עת ובכל מצב, אפילו אם מבקש הישועה חטא ופשע נגדו. אין שום דבר שיכול למנוע את ישועת הרחמן, וישועתו הינה שלמה לחלוטין.

אולם, ממשיך רבינו ומבאר, את אותה ישועה גדולה אין האדם יכול לפעול בעצמו, אפלו באמצעות תפילה. רק הבורא עצמו יכול לעורר את ה"רחמים הגדולים", וזה פירוש מאמר חז"ל (ברכות דף ז,א): "מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל, שנאמר ושמחתים בבית תפילתי, תפילתם לא נאמר אלא תפילתי, מכאן – שהקדוש ברוך מתפלל. ומה מתפלל? יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין." פירוש: הרחמים הפשוטים ('זעיר אנפין') של הקב"ה מעוררים את הרחמים הגדולים ('עתיקא סתימאה') ופועלים ישועה, וזו, כביכול, נקראת "תפילת ה'".

כך מבאר רבינו את הפסוק "עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה" (נצטט את החלק השייך לעניינינו) שעל ידי זמרת י-ה, תפילת ה' כביכול, לעורר הרחמים הגדולים, על ידי זה "ויהי לי לישועה" – אזי הישועה שלמה.

וכך ביארו אנ"ש באומן את תחילת דברינו:

באותה שעה, אומרים חז"ל, כאשר עמדו ישראל על גבול הים מחד, ומעבר מזה נלחצו על ידי המצרים, התעורר עליהם קטרוג גדול.

כל כך גדול היה הקטרוג, עד כי על פי הטבע לא היתה להם דרך להוושע, כי אם על ידי אותם רחמים גדולים, רחמים דעתיקא סתימאה, שמתעוררים על ידי 'תפילת' הקדוש ברוך עצמו.

כך, אם כן, יתבאר הפסוק:

"מה תצעק אלי?" אומר הבורא למשה רבינו, הלא "בעתיקא תליא מילתא", ב'עתיק' הדבר תלוי, באותם רחמים גדולים אותם רק אני יכול לעורר, ואם כן "עלי הדבר תלוי ולא עליך" (כמו שפירש רש"י), כי אני צריך להתפלל על זה.

ומיד – "דבר אל בני ישראל ויסעו".