עיקר התשובה – ידום וישתוק

כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו, ולהרבות בכבוד המקום. כי מי שרודף אחר הכבוד, אינו זוכה לכבוד אלוקים, אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו (משלי כה, ב) כבוד מלכים חקור דבר, והכל חוקרים אחריו ושואלים מי הוא זה ואיזהו, שחולקים לו כבוד הזה, וחולקים עליו, שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה. אבל, מי שבורח מן הכבוד, שממעט בכבוד עצמו, ומרבה בכבוד המקום, אזי הוא זוכה לכבוד אלוקים, ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו אם הוא ראוי אם לאו, ועליו נאמר (שם) כבוד אלוהים הסתר דבר, כי אסור לחקור על הכבוד הזה.

ואי אפשר לזכות לכבוד הזה אלא ע"י תשובה. ועיקר התשובה, כשישמע בזיונו ידום וישתוק. כי לית כבוד בלא כ"ף (זהר ח"ג רנה, ב), והכ"ף הוא כתר, בחינת אהי-ה, בחינת תשובה. כי אהי-ה דא אנא זמין למיהוי, היינו קודם התשובה, עדיין אין לו הוויה, כאילו עדיין לא נתהווה בעולם, כי טוב לו שלא נברא משנברא (עירובין יג,ב). וכשבא לטהר את עצמו ולעשות תשובה, אז בבחינת אהיה, היינו שיהיה לו הוויה בעולם, היינו אנא זמין למיהוי. וזהו בחינת כתר, כי כתר לשון המתנה, בחינת תשובה. כמ"ש חז"ל (יומא לח,ב) הבא לטהר מסייעין לו, משל לאחד שבא לקנות אפרסמון אומרים לו המתן וכו'. וזה בחינת כתר, כמ"ש (איוב לו, ב) כתר לי זעיר ואחוך.

(לקוטי מוהר"ן ו, א-ב)

רבנו ז"ל מגדיר את השתיקה בעת שמיעת הביזיונות כעיקר התשובה. לא נאמר שזהו חלק מחלקי התשובה, או שכתוצאה מן התשובה הוא ישמע את בזיונו וישתוק. אלא השתיקה עצמה, היא היא עיקר התשובה.

כדי לעמוד מעט על משמעות השתיקה, ננסה לפתוח מעט את ראשי הפרקים שמסר לנו רבנו ז"ל בהמשך הפסקה, כפי שצוטטה לעיל. כדרכו, כתב רבנו ז"ל בקצרה יסודות הטומנים בחובם רעיונות עמוקים. לפיכך, נציע את הבנתנו בביאור הדברים על פי סדר דבריו, ומתוך כך ננסה לחשוף את יסוד הדברים ולהבין כיצד מהווה השתיקה את עיקר התשובה.

משל הנפט ושמן האפרסמון

וזהו בחינת כתר, כי כתר לשון המתנה, בחינת תשובה. כמו שאומרים חז"ל הבא לטהר מסייעין לו, משל לאחד שבא לקנות אפרסמון אומרים לו המתן וכו'.

מתוך ההכרה שהתשובה באה מן הכתר, עוד לפני ההתהוות, ממשיך רבנו ז"ל ומלמדנו יסוד גדול בתשובה – המתנה. יסוד זה נלמד ממשל שהביאו חז"ל (יומא לח,ב):

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענווים ייתן חן.

בא לטמא – פותחין לו, בא לטהר – מסייעין אותו.

תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון, בא למדוד נפט, אומר לו: מדוד אתה לעצמך. בא למדוד אפרסמון, אומר לו: המתן לי עד שאמדוד עמך, כדי שנתבסם אני ואתה.

יש לעיין הרבה במשל שמלמדנו התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל. ההקבלה הפשוטה שעושה הגמרא עם אמרתו של ריש לקיש – "הבא לטהר מסייעין אותו" – היא, שכאשר אדם בא לבחור ברע, לקנות נפט, אין המוכר מסייעו, ולעומת זאת כאשר הוא בא לבחור בטוב, לקנות שמן אפרסמון, המוכר מסייע בידו.

אלא, שצצה ועולה השאלה – אם האדם כבר החליט ובחר בטוב, הוא רוצה לקנות אפרסמון,

– מה טעם אומר לו המוכר להמתין,

– מדוע אין הוא יכול לתת לו מיד?

ואף אם בחנות של ממש ניתן להבין שיש עומס של לקוחות והמוכר מעוניין שהלקוח ימתין על מנת שיתבשם גם הוא, כיצד נבאר את הדברים בנמשל:

– האם אומר הקב"ה לבוחר בטוב להמתין?

הן האדם הרהר כבר בתשובה,

– האם אין ימינו פתוחה לקבל שבים ח"ו?

ועוד יש לשאול – לכאורה, את הנפט קונים בכמויות גדולות ואת האפרסמון בכמויות קטנות, ומדוע המוכר עוזר דווקא לקונה האפרסמון?

אלא, מתוך המשל עולה כי אין המוכר דואג לקונה הצריך עזרה, אלא לעצמו – הוא איננו רוצה להריח את ריח הנפט, אך הוא מעוניין להתבסס מן האפרסמון. ושוב,

– כיצד ניתן להבין את הנמשל,

– האם ניתן לומר על יוצר האדם שהוא ח"ו מעדיף רק את טובתו?

וזה בחינת כתר, כמו שכתוב (איוב לו, ב) כתר לי זעיר ואחוך

לאחר שנתבאר מצד אחד כי ספירת הכתר באה בטרם ההתהוות, והתשובה גורמת לאדם הוויה חדשה – "כתר, בחינת אהי-ה, בחינת תשובה", ומצד שני ניתן הביאור כי יסוד גדול בתשובה הוא בהמתנה – "בא לקנות אפרסמון אומרים לו המתן", מקשר רבנו ז"ל בין הדברים וטוען כי בשורש הדברים זוהי בחינה אחת – אותו היסוד עומד בבסיס התשובה מחד ובבסיס ספירת הכתר מאידך. וראיה לדבר, מלשון הכתוב העושה שימוש בלשון "כתר" כדי לומר בלשון אחרת "המתן".

כעת נוכל לשוב ולהתבונן בתורף דברי רבנו ז"ל – ועיקר התשובה, כשישמע בזיונו ידום וישתוק

בשני אופנים יכול האדם להסתכל על הביזיונות שהוא סופג. הוא יכול לקבל את הייסורים שבאים עליו ככפרת עוונות, ואז, מתוך הסתכלות כזו, הביזיונות הם משהו חיצוני בשבילו, הוא איננו משתנה באופן פנימי, אלא מקבל את הייסורים ככפרה על עוונות שלו.

ואולם, יכול אדם לראות בכל את רצון ה', להבין כי בודאי אם בא לו עלבון מאדם זה לא לחינם הוא בא, ואין כאן רק ייסורים חיצוניים, אלא אמירה פרטית לאדם. ניתן לקבל את הביזיונות ולהפנים וללמוד אותם, להמתין עם הביקורת כלפי דברי הביזוי ולנסות לראות כיצד ניתן לשפר ולתקן. השתיקה בעת שמיעת הביזיונות מורה על הביטול של האדם ורצונו לקלוט ולהפנים את דבר ה' אליו.

שתיקה זו אינה קבלת ייסורים הבאים ככפרה על עוונות, היא גם לא מהווה רק פתח לתשובה, זוהי שתיקה המורה על עצם התשובה, המוכנות לראות בכל את דבר ה'. וזהו הקושי העומד בפני הבא לקנות שמן אפרסמון בבואו לבחור בטוב, הקושי לקבל את דברי המוכר ולהמתין. זוהי עיקר התשובה.

"ישמע ביזיונו ידום וישתוק"

מה פירושו הפשוט של "ישמע ביזיונו ידום וישתוק"? פירושו, שלא יכעס ולא יתרגז כאשר מבזים אותו. ולאו דווקא שלא יכעס ממש, אלא אפילו לא יהיה בעצבות, כי העצבות – כידוע מדברי רבינו במקום אחר – היא בעצם כעס על ה', שהאדם כועס על ה' שאינו עושה לו רצונו. אלא מה יעשה אדם כאשר מבזים אותו או עוברים על רצונו? יכניע את עצמו לפני ה' ויהרהר בתשובה, שבודאי באו לו היסורים האלה בסיבת עוונותיו, ויתבייש על עוונותיו במקום להתבייש מהביזיון.

ואחר העיון נראה שלא רק את הביזיונות המכוונים ישירות אל האדם צריך הוא לקבל בלי שום כעס או עצבות, אלא כל דבר שהוא נוגד את רצונו וגורם לו צער נקרא ביזיון, וצריך האדם לקיים בו את הכלל: עיקר התשובה – ישמע ביזיונו ידום וישתוק, שפירושו המעשי הוא בעצם – לא לכעוס, אלא ללמוד לקלוט ולהפנים את דבר ה' אליו.

מובן עתה היטב, מדוע כתב רבינו שעיקר התשובה היא – ישמע ביזיונו וכו', מאחר וכל דבר שלא הולך לאדם, וכל דבר שהוא נגד רצונו, או במילים אחרות: כל דבר שמעצבן אותו – הכל הוא בכלל ביזיונות בשבילו, ולכן, בעצם, מתעורר אצלו כעס. וכאשר במקום לכעוס הוא מתבייש ועושה תשובה על עוונותיו שגרמו למציאות כזו,, אזי מכל דבר הוא מתעורר לתשובה, ונמצא שכל ימיו בתשובה. וישער האדם כמה וכמה דברים חורים לו בכל יום, הן דברים אישיים והן דברים כלליים, וכל כולם מרמזים לו על עוונותיו, ויבין בודאי כמה וכמה תשובה הוא צריך לעשות. כי אם לא היו לו עוונות כלל, לא בגלגול זה ולא בגלגול אחר, לא היה מגיע לו שום צער.

והנה ידוע מעשה התם בסיפורי מעשיות, שהיה מנהגו להיות תמיד בשמחה, ואף שהיו לו הרבה חסרונות וביזיונות, כגון שלא היה לו אלא מלבוש אחד במשותף עם אשתו, ולא היה אוכל אלא לחם ושותה מים, והמנעלים שהיה עושה היו יוצאים לו חסרי צורה ולא היה מרויח עליהם כמעט, וזאת אחרי שהתאמץ מאוד לעשותם, ועוד ועוד ביזיונות למכביר. אולם, בשל שמחתו, שקיים בודאי את הכלל: עיקר התשובה – שלא יכעס על חסרונותיו – לכן זכה שתוך זמן חייו התכפרו לו כל העוונות לגמרי וממילא עלה מיד לגדולה, כמובא שם במעשה. אך אם לא היה מקבל הכל כפי שקיבל, אלא היה כועס על חוסר הצלחתו ועל הביזיונות שיש לו – לא היו מתכפרים לו כל כך העוונות ולא היה עולה לשום גדולה.

כי זהו כלל גדול באמונה – שכל מה שקורה בעולם הכל מאיתו יתברך, והכל בהשגחה. וכל דבר הבא לידיעת האדם – שייך גם לו. ממילא כל צער שיש בעולם, גם אם קורה בקצה אחר של העולם וכל שכן אם קורה בשכנותו, שייך לו ומרמז לו על כך שגם לעוונותיו יש חלק בצער הזה שבא לעולם. לכן אמרו חז"ל שצריך כל אחד להרגיש שעוונותיו הם שהחריבו את בית המקדש, ועל כן צריך הוא להתאבל על חורבן הבית ועל עוונותיו שהביאו לחורבן.

מהיום נדע, שבכל פעם שקורה לנו דבר שאינו לרוחנו, בין בעניינים הפרטיים שלנו, ובין בעניינים בכלל העולם, במקום להתקומם ולכעוס על כך, צריכים אנו להכניע את עצמנו ולהרהר בתשובה. להתבייש על עוונותינו שבגינם בא הדבר הזה לצער אותנו.

במקום לכעוס על הנהג ש'חתך' אותך, תוך כדי נסיעה, וכמעט העיף אותך לשוליים, צריך שתתבייש על עוונותיך שהם שגרמו לכך שזימנו משמים את הנהג הזה שיצער ויפחיד אותך. וכן במקום לכעוס על ראש הממשלה שעושה עוולות, תתבייש על עוונותיך שהביאו אותך להיוולד בעולם כזה מעוות ומלא שקר. וכי לא היית יכול להיוולד באחד מהזמנים שנאמר בהם "ותשקוט הארץ ארבעים שנה"? לאורך כל ההיסטוריה היו גם זמנים של השקט ורווח, מדוע לא נולדת בזמן כזה? אין זה כי אם בשביל עוונותיך מגלגולים קודמים, ועוד נוספו על כך עוונותיך בגלגול זה, שבגללם אתה סובל כל מיני יסורים וצער.

נראה כי לאחר הבנת דברי רבנו ז"ל בביאור יסוד השתיקה שבתשובה, ניתן לעמוד על משמעות המהפכה שחולל בתפיסת יסודות מקובלים ביהדות. יש כאן דוגמא נפלאה ליסוד מוכר – התשובה – המקבל משמעות חדשה לגמרי לאור דברי רבנו ז"ל.

השתיקה באה מתוך התבטלות לרצון ה', ומביאה את האדם להתכלל בה'