יש דבר שלא ניתן לראות אותו, אלא רק עם עיניים סגורות… הלא הוא: אור התכלית, האור האלוקי שמעבר לעולם החומרי. את האור הנפלא הזה לא ניתן לראות כשהעיניים משוטטות בעולם החומרי. "כי אור התכלית הזה היא רחוקה מהאדם, ואי אפשר לראותו כי אם ב'סתימו דעיינין' [= בעיניים סתומות]; שצריך לסתום את העיניים לגמרי ולסגרם בחזקה מאד, אף גם לדחקם באצבע, כדי לסתמם לגמרי – ואז יוכל להסתכל על התכלית הזה. היינו שצריך לסתום את עיניו מחיזו דהאי עלמא [= ממראות העולם הזה] לגמרי, להעלים עיניו ולסגרם מאד, לבלי להסתכל כלל על תאוות עולם הזה והבליו – ואז יוכל לראות ולהשיג אור התכלית הזה שכולו טוב" (ליקוטי מוהר"ן, סה).

יש אור גדול בעולם. דיבורי התפילה טעונים באור נפלא של אמונה ודביקות; דיבורי התורה נוטפים דבש ונופת צופים. אך כשהעיניים משוטטות ברחוב – הנפש נפגעת ואיננה מסוגלת לקלוט את אור התכלית המאיר דרך דיבורי התורה והתפילה. "כי כשהראות נתפזר, ורואה כל מה שלפניו, היינו שאינו סותם וסוגר עיניו מחיזו דהאי עלמא – זהו בחינת 'נגעי הנפש'. וצריך לחבר את הראות, לבלי להסתכל מן הצד על הבלי עולם הזה, לבלתי לְנַגֵעַ את הנפש – ואז יוכל להסתכל על התכלית" (שם).

אמור מעתה: צורת ההליכה ברחוב, היא הקובעת את מידת הרגשת אור הקדושה! וכפי שאמרו חכמים (תפארת שלמה, בעש"ט על התורה פרשת נח הערה קיח) על הנאמר בפרשת השבוע: "איה הַקְּדֵשָׁה היא בעיניים על הדרך" – 'איה היא הקדושה? בעיניים על הדרך". הליכה בדרך מתוך שמירת עיניים, זה סוד הקדושה.

* * *

העיניים לא נבראו כדי לקרוא עיתון, ואפילו לא לראות נוף מהמם; הם נבראו בשביל משהו אחר לגמרי…. שכן, "עיניים הם דברים עליונים וגבוהים מאד, והם רואים תמיד דברים גדולים ונוראים. ואם היה האדם זוכה לעיניים כשרים, היה יודע דברים גדולים, רק ממה שעיניו רואות" (ליקוטי מוהר"ן, רנד).

אנו צריכים אפוא רק לדאוג, שלא לכסות אותן בנייר עיתון או בפרסומת מכוערת. שכן, די בפזילה אחת קטנה בכדי להסתיר אור גדול. הן על כך זעק הבעל שם טוב: "אוי ואבוי, כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים – והיד הקטנה עומדת בפני העיניים ומעכבת מלראות אורות גדולים" (ליקוטי מוהר"ן, קלג).

קחו לדוגמא את ספרו של רבינו, ליקוטי מוהר"ן. כשאתם מביטים בתוכו, מה אתם רואים? – תלוי עד כמה עצמתם את העיניים מהבלי העולם הזה. שכך אמר רבינו על ספרו זה: "הבעל–דבר יכול לחפות ולכסות את העיניים מאד, אבל בלא זה היה הספר עושה התעוררות גדול מאד בעולם" (חיי מוהר"ן, שנב).

כדי לראות את האור הגדול של התורה והצדיקים, ישנה אפשרות אחת, והיא: "אם יסלק המפסיק הקטן מנגד עיניו, דהיינו שֶׁיַטֶה עיניו מן העולם ולא יסתכל על העולם, רק ירים ראשו ויגביה עיניו ויסתכל למעלה מן העולם המפסיק וחוצץ – אזי יזכה לראות אור הגדול והמופלג של התורה והצדיקים. כי באמת אורם גדול, אלפים ורבבות פעמים מכל העולם הזה והבליו" (ליקוטי מוהר"ן, שם).

* * *

יוסף הצדיק, בטרם זכה להתגלות נפלאה, הוכרח לרדת למצרים "ערוות הארץ", ולהתנסות שם, כמסופר בפרשת השבוע. "ועל ידי שעמד בניסיון ושבר הקליפה שקדמה לפרי – זכה לפרי. היינו להתגלות התורה, שהיא חכמה ובינה, כמו שכתוב 'אין נבון וחכם כמוך'" (ליקוטי מוהר"ן, לו).

כן גם כל אחד מאתנו; "וזהו כלל, שכל נפש מישראל, קודם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה – אזי מנסין ומצרפים את הנפש בגלות של שבעים לשון, היינו בתאוותיהן" (שם). אלא שכיום אין צורך להיטלטל עד מצרים. 'ערוות הארץ' מגיעה עד לפתח ביתנו. די רק בהרמת עיניים מיותרת, ומיד יורדים לגלות נוראית.

אכן, לשם כך ברא ה' את הבית – כדי שנהיה מוגנים. "כי השם יתברך ברא כמה מחיצות לאדם לפני עיניו, כדי שיוכל לשמור עיניו מראות ברע, חס ושלום. כי ברא על העין שתי מחיצות לכסות עליה, שהם ריסי ועפעפי העיניים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; וכן ברא מחיצות הבתים, שבהם צריך האדם להיות נסתר ברוב העיתים, כדי להישמר מהיזק ראיית עיניים שבחוץ" (ליקוטי הלכות, שותפים בקרקע ד, ד).

בעוד כמה ימים נדליק את נרות החנוכה על פתח הבית, עד אשר 'תכלה רגל מן השוק', כלומר, עד אשר יגמרו הרגליים המשוטטות ברחוב, ושוב לא ישמש הרחוב אלא מעבר מהבית לבית המדרש או להיפך. או אז יתחיל האור הגנוז להאיר.