הו, כמה ברכה מביאה עין-טובה!

מזה שנים רבות הם גרים זה לצד זה תוך יחסי שכנות טובים ואף עוזרים זה לזה בעת הצורך. הם רואים את עצמם כאחים לכל דבר, חווים במשותף ימי שמחה או צער חלילה, ומתחלקים ברגשותיהם בכל עת מצוא.

עד לאותו יום, שבו עלה על דעת אחד מהם להרחיב את דירתו…

כמובן שהוא לא עשה זאת בלי רשות; הוא קיבל הסכמה מחוייכת ואדיבה לכאורה; הוא אפילו שמע ממנו איחולים לבביים: "אדרבה, מכל הלב, ושיהיה לכם בהצלחה'.

אך בעומק הלב נסדקה הידידות הארוכה, תולעת של קינאה החלה לכרסם בלבו של השכן, וככל שקרבו הימים לבנייה וההכנות נכנסו להילוך מעשי, הוא חש שהמציאות הזאת אוכלת בקרבו.

משהחלו נדבכי האבנים להתרומם, החלה גם גובהת בלבו חומה חוצצת בינו לבין שכנו; הוא הביט בעיניים חמדניות על החדר המפואר שהלה בונה. הקנאה הולידה שנאה, והוא לא היה יכול יותר לסבול את שכנו.

בליבו עלו מחשבות הרסניות. כן, הוא ייחל ש…השכן לא ייהנה מהבניה הזאת! מפעם לפעם היה 'תופס את עצמו' – 'איך זה שרק אתמול כל כך אהבתי אותו, ופתאום מפעפע בלבי ארס של שינאה שכזו?!' ואז היה מנסה לכסות את צרות עינו בטענות צדקניות שכאילו אינו סובל את 'הבזבוז המשווע' ואת 'הבנייה הראוותנית' הזאת, אך לאמתו של דבר הייתה זאת קינאה בלבד.

בעצמו לא האמין עד כמה הקינאה בוערת בו, כאשר לאחר כמה ימים נודע לו שהוצא צו הריסה נגד ההרחבה הזאת, הוא חש הקלה גדולה בליבו…

הוא לא העלה על דעתו שהוא הוא האחראי הישיר לנזק הזה; הוא לא הלשין חלילה, אבל הוא זה שהזיק, בשמיים נרשמה ההריסה ל'זכותו'!

* * *

בפרשתנו אנו לומדים על חיובי השמירה השונים המוטלים על האדם שחפצי קנייניו לא יזיקו לזולת. כל חריגה מחיובים אלו מטילה את האחריות לנזקים על המזיק.

בין הנזקים שלא נמנו בפירוש בתורה ונקבעו על ידי חכמינו הקדושים כמזיקים שחייבים לשמור עליהם, הוא "היזק ראייה" – על האדם הוטל להרחיק כל אפשרות להסתכל בחצר חברו, בין היתר משום שהסתכלות בצרות-עין מזיקה בפועל.

את שורש הדברים מבאר רבי נתן כך: הגורם לכל הנזקים נובע מכך שדעתו של המזיק נפגמה. כאשר דעתו של אדם מחוברת אל האמונה, והוא מכיר בשלמות בהשגחת ה' על עולמו, אזי לא יתכן נזק. אפילו הבהמות השייכות לאדם המאמין בשלמות, מתעלות ואינן משחיתות רכוש שלא שייך להן.

לעומת זאת, אדם פגום בדעתו שאינו מאמין בשלמות, אזי שולטים בו ובממונו כוחות הרע שגורמים לנזקים.

כך גם הסתכלותו של אדם על רכושו של הזולת מתוך קינאה או צרות-עין, נובעת מכך שהאמונה נפגמה אצלו; הוא לא מחובר בפנימיות לבו אל האמת שבה סידר הקב"ה לכל אחד ואחד מאתנו את המגיע לו.

האמת הזאת מחייבת להאמין, שכל אחד קיבל בדיוק את הממון ואת הרכוש שיועדו לו, לטובתו השלימה.

כאשר אדם מתחבר אל השקר השולט בעולם, המכחיש את ההשגחה הפרטית הזאת – צצה בליבו הקינאה והחמדה לרכוש הזולת, כך שהקינאה וההסתכלות בצרות עין נובעות מפגם באמונה.

זהו אפוא אותו כוח הרס הכרוך בהסתכלות שכזו. חוסר האמונה מסתיר את השגחת ה' בעולמו ונותן כוח לכל המזיקים לשלוט בעולם. הסתכלות רעה שכזו מהווה גורם ישיר לנזקים שבאים בעקבותיה.

לעומת זאת, הסתכלות בעין טובה נובעת מן ההכרה, שכל אחד קיבל את חלקו השייך לו – תובנה הגורמת לאדם לשמוח במה שקיבל חברו ומביאה בכנפיה ברכה מופלאה, כמו שנאמר: "טוב עין הוא יבורך" (משלי כב, ט).

הבה נזכור, רגשות שליליים של קינאה מאותתים שהאמונה טעונה שיפור דחוף. הבה גם נזכור את האחריות הכבדה המוטלת עלינו, שלא להזיק חלילה בעיניים שלנו. נשתדל בכל לב להשפיע אך טוב וברכה. בסופו של דבר, גם אנחנו נזכה על ידי זה לשפע ברכה עד בלי די.

(עפ"י ליקוטי הלכות נזיקין ב)