מטבע העזות – שני צדדים הפוכים לה. מצד אחד, היא המסוכנת ביותר, שכן "עז פנים לגיהנם". ומאידך, היא הנחוצה ביותר, שכן מי שרוצה לעשות רצון אביו שבשמים חייב להיות "עז כנמר".

שני צדדים הפוכים אלו, נזכרים יחד במשנה אחת, במסכת אבות: "יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר … לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן" (אבות ה, כ). העזות או שהיא מפילה את האדם לגיהנם, או שהיא מביאה אותו לעשות רצון אביו שבשמיים!

וכדי שיצליח האדם להבחין ביניהם, הרי הוא צריך רחמים רבים. וכפי שמסיים התנא עצמו בתפילה, ואומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" (שם). כשהפירוש הפנימי של תפילתו זו, היא: יהי רצון מלפניך שתיתן לי את העזות הנכונה, עזות שגורמת להתקרב אל הקדושה ולבניין ירושלים.

ללמדך, שללא תפילה ותחינה עלול האדם לטעות בעניין העזות, ולהפוך מ"עז כנמר", ל"עז פנים" רחמנא ליצלן.

* * *

שני "אדמונים" ידועים לנו מהתנ"ך: הראשון הוא עשיו, אשר עליו נאמר "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער ויקראו שמו עשיו". והשני, להבדיל אין סוף הבדלות, הוא דוד המלך, אשר עליו נאמר: "והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי" (שמואל א טז, יב).

שניהם היו אדמונים, שניהם הצטיינו במידת העזות. אך בעוד שעשיו היה בעל 'עזות דסטרא אחרא', חצוף ושופך דמים. הרי שדוד המלך היה בעל 'עזות דקדושה', מלך גיבור שלחם מלחמת ה' בעוז.

ולמרבה הפלא; ההבחנה ביניהם הייתה גם היא מבלבלת!

על עשיו האדמוני, טעה יצחק לחשוב שמדובר בבעל 'עזות דקדושה'. "כי סבר שתוקף התגברות הדמים שבו הוא בחינת עזות דקדושה, מחמת שהיה ציד בפיו, שהיה מרמה את אביו 'האיך מעשרין את התבן' כאילו הוא צדיק, על כן סבר יצחק שגם האדמימות שבו שמראה שהוא שופך דמים, הוא בחינת עזות דקדושה, שרוצה להתגבר נגד העוברים על דת" (ליקוטי הלכות, מתנה ה, סב).

מאידך, על דוד המלך האדמוני, טעה שמואל לחשוב שמדובר בבעל 'עזות דסטרא אחרא'. כפי שמסופר במדרש: "כיון שראה שמואל את דוד אדמוני דכתיב 'וישלח ויביאהו והוא אדמוני', נתיירא, אמר: אף זה שופך דמים. אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'עם יפה עיניים'. עשיו מדעתו הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הורג" (מדרש רבה, פרשת תולדות).

ללמדך, שההבחנה הדקה בין 'עז פנים' טמא, לבין 'עז כנמר' קדוש – לא פשוטה בכלל.

* * *

בעבודת ה', נזקק האדם גם ל"בושה" וגם ל"עזות", וגם שם, צריכים רחמים רבים שלא לבלבל ביניהם, אלא לדעת להשתמש עם ה"בושה" וה"עזות" בזמן הנכון.

"כי עיקר הבושת דקדושה צריך שיהיה להאדם קודם החטא, שיהיה לו בושה גדולה מלפני ה' יתברך כמו מלפני בשר ודם ממש, שלא יעבור שום עבירה ואפילו שלא לעשות שום דבר כנגד רצונו יתברך, אבל אחר כך כשכבר התגבר עליו היצר, חס ושלום, והכשילו במה שהכשילו, צריך אחר כך לסלק הבושה מעל פניו, ויעז פניו נגד ה' יתברך לומר: אף על פי שעשיתי מה שעשיתי ובושתי וגם נכלמתי להרים פני אליך, אף על פי כן אני מעז פני נגדך ומבקש ממך שתקרבני אליך גם עתה. ואפילו אם היה כך כמה פעמים, חס ושלום, אסור ליפול בדעתו לעולם, רק להתחזק להתחיל בכל פעם מחדש כל עוד נשמתו בו" (ליקוטי הלכות, ביצים ה, י).