מחצית השקל – חצי עזות וחצי בושה

עזות…

איך מבריחים כלב עז פנים הנובח בקול רעש גדול? רק עם עזות! אם תראה לו חולשה, וכל שכן אם תרים רגליך לברוח – רק תוסיף לו אומץ ועזות. אך אם תהיה אמיץ ותעמוד מולו בעוז, תערער את בטחונו העצמי, ויעזבך לנפשך…

המסקנה המתבקשת מכך היא: הדרך להדוף את כל העומדים נגדנו ומפריעים לנו לעבוד את ה' בחיות ושמחה – היא אך ורק עזות דקדושה!

כוחו של יצר הרע העומד נגדנו אינו אלא הפגנת כוח; הוא יודע לשחק את החזק ולעשות רושם כאילו העסק ממילא אבוד. אך מי שיש לו שכל, ויודע שמדובר כאן רק בהצגה, מסלק את הפחד ויוצא נגדו בעזות מצח.

גם אם הוא בא בטיעונים משכנעים לכאורה: "איך אתה רוצה להתפלל בכוונה והתלהבות, והלא בשעה הקודמת עשית כך וכך?!" (ליקוטי הלכות, בשר בחלב ד, יב) – גם אז, אין צורך להתייחס לנביחותיו המשכנעות, רק להעיז פנים ולהמשיך הלאה בעבודת ה', כאילו לא אירע דבר.

והלא כך העיד רבינו הקדוש על עצמו: "כמו שאתם רואים אותי – רצוני לומר שבוודאי אתם מחזיקים אותי לצדיק גמור – אף על פי כן, אם הייתי עובר חס ושלום עבירה גדולה ביותר, אף על פי כן לא היתה העבירה משלכת אותי כלל, רק הייתי אחר העבירה איש כשר כמו קודם; רק אחר כך הייתי עושה תשובה" (חיי מוהר"ן, תנג).

עזות, עזות, ושוב עזות – רק כך מבריחים את היצר הרע.

* * *

ובושה…

יהודי בטבעו הינו ביישן, "ומי שאין לו בושת פנים, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני" (נדרים כ ע"א). גם גן העדן מיועד לביישנים, והגיהנם – לעזי פנים. "עז פנים לגיהנם, ובושת פנים לגן עדן" (אבות ה, כ). אך מאידך חייבים להיות עז כנמר.

שכן אי אפשר לעמוד נגד כל המניעות והבלבולים, רק עם מנה הגונה של עזות וחוצפה קדושה. כי "כשם שמי שהוא עז פנים אין לו חלק בתורה… כמו כן מי שהוא איש שפל ונבזה ואין בו שום עזות דקדושה, אין לו גם כן חלק בתורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה 'מפני מה ניתנה תורה לישראל – מפני שהן עזין'" (ליקוטי מוהר"ן, קמז).

מהו אם כן המינון המדויק? כמה בושה וכמה עזות צריכים? – 'מחצית השקל'. "כי יש בזה משקל גדול, כי צריכין להיות עניו בתכלית הענווה, להיות אַיִן ממש, בלי שום טעות ופניה כלל. ואף על פי כן, יהיה חזק ואמיץ מאד, ולבלי להניח להפיל את עצמו בשום דבר… בבחינת 'מחצית השקל', כי הוא משקל גדול, כמו המשקל שעומד במחציתו ובאמצע, שאין יכולין להכריע לכאן ולכאן" (ליקוטי הלכות, תפילין ו, כד).

על כך גם הוזהרנו: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" – העשיר אשר דרכו להיות עז (ככתוב "עשיר יענה עזות") לא ירבה בעזותו, להתרברב ולהתגאות. אך מאידך גם הדל, לא ימעיט את עצמו יותר מדי, ליפול לענווה פסולה ורכרוכיות מיותרת (שם).

"ועל כן באמת נתקשה משה על השקלים, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'זה יתנו'. כי היה קשה לו מאד, איך יכולין לְזַכּוֹת את כל ישראל לבוא לזה, להיות ענווים באמת בתכלית, ואף על פי כן יהיה כל אחד חזק ואמיץ מאד בעזות דקדושה כראוי?" (שם).

הצדיק נותן לנו את המינון המדויק של הבושה והעזות: מצד אחד הוא מלמד אותנו להתבייש – ואף להאדים מבושה – לפני הבורא יתברך שמו, לא רק בעת עבירה, אלא גם "כשרוצין לעשות איזה מצוה, ראוי שיהיה לו גם כן בושה גדולה… כשיסתכל על עצמו ויראה שהוא רחוק מאד מהשם יתברך, ואין לו שום זכות שיזכה לעשות מצוה. ואם היה להאדם בושה, היה מתבייש אפילו ליקח המאכל, להושיטו לפיו, מאחר שאין לו שום זכות שיהיה לו אוכל" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, עב).

ומאידך הוא מדריך אותנו "להעיז פניו נגד השם יתברך, לבקש מלפניו על כל מה שצריך, ואפילו לעשות נסים ונפלאות. כי אי אפשר לעמוד להתפלל לפני השם יתברך, כי אם על ידי עזות. כי כל חד לפום מה דמשער בליביה את גדולת הבורא יתברך, ורואה פחיתותו וגריעותו, איך היה יכול לעמוד ולהתפלל לפניו. על כן, בשעת התפילה צריך האדם לסלק את הבושה ויעיז פניו לבקש מהשם יתברך כל מה שצריך" (ליקוטי עצות, תפילה, לו).