ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > עבודת ה' > מהי 'עזות דקדושה'?

מהי 'עזות דקדושה'?

כ״ח בסיון תשע״ט

עזות סתם היא מידה שאין רעה ממנה; עזות דקדושה לעומתה, הכרחית עד מאוד לכל התקדמות ועליה בעבודת ה'. איך, אם כן, נדע להבדיל ביניהם, ואיך נדע מתי מותר איזו עזות היא עזות דקדושה ומתי מותר וחובה להשתמש בה, ולעומתה – מתי זוהי עזות רעה, שאנו חייבים להמנע ממנה.

"כִּי יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי עַזּוּת… יֵשׁ עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה – שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה כִּי אִם עַל יְדֵי זֶה הָעַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה… כְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רז"ל (בֵּיצָה כ"ה ע"ב): 'מִפְּנֵי מָה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל – מִפְּנֵי שֶׁעַזִּין הֵן'… וּכְנֶגֶד זֶה, יֵשׁ לְהִפּוּך, עַזּוּת מִן הַסִּטְרָא אָחֳרָא … [שעל כך נאמר:] 'כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַזּוּת, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ רַגְלֵי אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי' (נְדָרִים כ' ע"א) וְיֵשׁ לוֹ תּוֹרָה מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַנִּקְרָאִין 'פְּסִילִים', – שֶׁהוּא הֶפֶךְ מִן הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁלָּנוּ שֶׁהוּא בְּחִינוֹת: 'פְּסָל לְךָ'".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א ל' ח')

איך ניתן לדעת איזוהי עזות דקדושה, ואיזוהי עזות דסטרא אחרא?

את העזות בכלל ניתן להגדיר ככניסה לרשות אחרת, בלי קבלת רשות, כלשון הפסוק "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה", וכמאמר הגמ' (בבא קמא כג.) "סתם דלתות חתורות הן אצל כלב", פירוש: שטבע הכלב שאין מחיצה עוצרתו, והיא עזות דסט"א כמו שאמר רשב"י: "ארבעה דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן – הנכנס לביתו פתאום ואין צריך לומר – לבית חברו" (נדה ט"ז ע"ב).

ניתן להגדיר את העזות גם כנסיון להשיג דבר שאינו מגיע לנו, כמו שכתוב בספר המידות: "מי שיש בו עזות, בידוע שאינו מסתפק במה שיש לו".

ברור גם שיש הבדל עצום בין חוסר הסתפקות ברוחניות ונסיון בלתי פוסק להשיג עוד ועוד מדריגות נעלות, לבין חוסר הסתפקות בגשמיות ונסיון מתמיד להשיג עוד ועוד דברים חומריים.

אבל הרי גם בתחום הרוחני בעצמו מצאנו שיש עזות טובה ועזות שאינה טובה. למשל, בהקמת המשכן, כאשר לא נכנס משה לאוהל מועד עד שהתבקש, משום שחשש שאינו ראוי לכך, המדרש (ויקרא רבא א, טו) משבח אותו על סירובו ואף מוסיף, שאם היה חושב שהוא כן ראוי להכנס, היה נאמר עליו: "תלמיד חכם שאין בו דעת – נבילה טובה הימנו".

משמע, שאם היה נוקט במידת העזות, הרוחנית לכאורה, להכנס למשכן בלי להתבקש, היתה זו עזות דסטרא אחרא.

לעומת זאת, כשעלה משה למרום לקבל את הלוחות מספרים חז"ל (ירושלמי תענית פ"ד הל"ה) "כיון שעשו ישראל אותו מעשה, ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו", ומסיימת שם הגמ' "הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר ולכל היד החזקה", פירוש: שמעשה זה, שוודאי עזות עצומה הוא, נחשב עזות דקדושה הכרחית.

* * *

ככל הנראה, הדבר תלוי במבחן התוצאה. בכל פעם שאדם רוצה לצאת חוץ ממקומו ל"רשות זולתו", עליו לבדוק, האם בסופו של דבר תהיה התוצאה של הצעד הזה, התגברות השפלות והענוה אצלו, או שמא להיפך ח"ו?

עזות דסטרא-אחרא פירושה שאדם יוצא ממקומו, הרוחני או הגשמי, על מנת לבצע פעולה שבה הוא מגלה ישות, שפירושה גסות רוח, גאווה וחוצפה, שהן הן שורש כל המידות הרעות – היפך השפלות, הענוה והבושה שהן צד הקדושה.

לעומת זה, כשבא אדם ללמוד תורה, למשל, שהיא עצמה מסוגלת לשפלות והכנעת המידות הרעות, אזי אדרבא, צריך לבקש גדולות, כלשון מוהרנ"ת ב'ליקוטי תפילות' על תורה זו: "שנעיז פנינו נגדך לבקש גדולות, שתעשה עימי פלאי פלאות, להעלות אותי משפל המדרגה התחתונה לרום המעלות הקדושות, עד שאשיג אותך בתכלית המדרגה במדריגות הנביאים אמיתיים וצדיקים גדולים ונוראים במדרגת בני עליה".

שכן מידת הענווה, היא היא חכמת התורה, כמבואר ב'ליקוטי מוהר"ן ח"א קצ"ז, שלשון הרע מפרידה את החכמה מן הענוה. משמע שחכמה בלא ענוה "נבילה טובה הימנה".

חכמה היא "כח מה", "מה כוחי", ועליה נאמר: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז' כ"ג) – שעיקר החכמה היא ההשגה עד כמה רחוק האדם מהחכמה (כמבואר ב'ליקוטי מוהר"ן' ח"ב פ"ג).

ניתן ללמוד ענין זה גם מדרשת חז"ל: "פסל לך – פסולתן שלך" (נדרים ל"ח ע"א), שכאשר אדם לומד תורה בעזות דקדושה, הוא זוכה לדרגה כזו של שפלות, עד שהוא מרגיש עצמו כפסולת. וזה שאמר הקב"ה למשה רבינו: "פסולתן שלך" – זוהי דרך לימוד התורה: מידת הפסולת, השפלות והענוה.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support