בין יציאת מצרים לשבועות ישנה תקופת המתנה, המחברת בין השנים: ספירת העומר. מתן תורה לא מתרחש בסמוך ליציאת מצרים, למרות שהוא כל מטרת היציאה ("בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" [שמות יג]). מזה אנחנו לומדים שכדי לקבל תורה ישנם כלי קיבול שאנחנו צריכים לבנות, שבהם נוכל להכיל בתוכנו ולקבל את התורה באמת. כדי לראות את העבודה במה שעדיין נשאר לנו מתקופה זו, ולבוא בהכנה הנכונה לקבלת התורה, נתבונן מעט בכיוון אחד בתוך דברי רבי נתן (הלכות פסח, ט, יט- כג).

בתפילה שלאחר ספירת העומר המופיעה בכמה סידורים אנו אומרים את מטרתה של הספירה: "כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם". סופרים את הימים להנפת העומר, ובכך נטהרים. מבאר רבי נתן, שהעומר, שהוא הקרבן שהיו מקריבים בזמן המקדש (שנזכה לראות בבניינו במהרה בימינו), הוא קרבן ייחודי שבדרך כלל לא מקריבים: הוא עשוי משעורים, שהם מאכל בהמה ולא מאכל אדם. במילים אחרות, הבחינה שלנו אם אנחנו זכאים וטהורים כדי לקבל את התורה בתוכנו, נמדדת דווקא במקומות הנמוכים שלנו, בהם אנחנו באותו מקום המבטא את 'תכלית הגשמיות' כלשונו. או בשפה יותר מציאותית: איך אנחנו מתמודדים עם ירידות, ועובדים את ה' תוך כדי.

"כי זה ידוע שאי אפשר לקפוץ בפעם אחד אל הקדושה בשלמות, כי "הבא לטהר מסייעין אותו – אומרים לו המתן" (יומא לח:)" (רבי נתן, שם). בוודאי שכל אדם חייב לעבור את תקופת ההמתנה הזאת עד שיזכה לטהרה שלו. ממילא, זה מכריח אותנו להתייחס בצורה אמיתית לירידות ולא להתעלם מהנושא עד שהוא יעבור. עבודת ה' מתבררת מתוך הירידות, ובלי להתמודד איתן בצורה האמיתית, מאבדים את הבירור העיקרי שנעשה בהן. "עיקר הנסיון של האדם – שיתחזק את עצמו בכל הירידות שבעולם" (שם). ישנה ידיעה אחת פשוטה, שכשלא שמים לב אליה, הרבה כוחות מושקעים על מקומות לא נכונים ויש הרבה תסכול. והיא, שהעבודה שלנו בזמן העליה, היא לא אותה עבודה של זמן הירידה. בשתיהן צריך לחפש ולעבוד את ה', אבל בוודאי שיש הבדלים, ואי אפשר לקוות להפוך בין רגע את כל הירידה לעליה.

המצב שלנו בירידה מושווה למצב של בהמה, כאשר בשניהם הדעת האמיתית נעדרת. בירידה אי אפשר לחיות את הידיעות וההכרות שהיו לנו בעליה. ואז, נשאלת השאלה איך אנחנו מתנהלים. יש מי שנוהג כבהמה – בלי דעת, ומתייאש לחלוטין מכל הסיפור. אבל דווקא במצב כזה המאמין יודע לחפש את הגילוי הגדול שבכל העניין, שנמצא דווקא כאן. אין השגות, אין תובנות, אין 'אורות'. אבל יש ידיעה ברורה – שגם פה ה' נמצא, כי אין מקום פנוי ממנו. דווקא כאן הוא המקום לקנות את האמונה הפשוטה והבסיסית, שהיא לא בנויה על סמך השגות אותן אנחנו מרגישים וחיים. גם מבלי שהדבר מתחבר להבנה שלנו כרגע, ה' מתגלה אלי גם עתה והוא מחיה אותי. ממילא, אני ממשיך לעבוד את ה' בכל מה שאני יכול, גם אם דברים אלו נראים לנו פעוטים וקטנים, שלא האמנו בעבר שאנחנו יכולים למצוא את ה' בהם. בתפילה פשוטה שלנו, בברכה פשוטה שלנו, במעשה טוב שהוא. היום אנחנו מוצאים את ה' בהם, כי אנחנו לא שמים את האמונה על גבי ההשגות הגבוהות, אלא על קרקע המציאות הגשמית ומכירים שגם פה ה' נמצא. דווקא ממצב כזה של בהמה, אפשר להגיע ל"בהמות הייתי עמך" (תהלים עג).

אחרי ההשגה הזאת, מגיעים לפתח של התקווה האמיתית. "על כן אין שום יאוש בעולם", כותב רבי נתן. ממה אנחנו מתייאשים? מהמקומות הגבוהים בהם תלינו את האמונה, שבהם אמרנו שנמצא את ה'. וכשהמקומות הללו נראים רחוקים, אנחנו נכנסים למערכת שיקולים כמה הדבר נראה סביר, כמה כוחות זה דורש מאיתנו, וכמה אנחנו מצליחים בזה ומקבלים סיפוק. בירידה אנחנו מבינים שבוודאי זה נכון שהתכלית שלנו נמצאת שם וזה נראה מאוד רחוק, אבל אנחנו שוכחים, או לא שמים אל ליבנו, שגם כאן, איפה שאנחנו היום, אנחנו יכולים למצוא את ה'. "אם אסק שמים שם אתה" – אם אני אעלה למעלה, תמיד אדע ש"שם אתה" – אחפש אותך יותר גבוה, ולא כאן. אבל "ואציעה שאול – הנך" – אם אני נמצא בשאול, עכשיו הזמן להכיר גם בצד השני של המטבע, שה' הוא גם כאן. ומי שמוצא את ה' במקומו הוא, כבר יגיע לכל מקום שהוא בהתקרבות אל ה', רחוק ככל שיהיה, כי ה' הוא "מקומו של העולם".

הוראה נוספת על העבודה בזמן הירידה, לומד רבי נתן מלשון הפסוק: "וספרתם לכם" – לעצמכם. אדם יכול לראות אחרים שמצליחים בעבודת ה' הרבה יותר ממנו, ואפילו כאלה שהתחילו ממצבים הרבה יותר נמוכים, ולהכנס לחולשה וחוסר רצון. בזמן שהוא מקרטע מאחור, הם ממשיכים במהלך של עליה. גם כאן הטעות ממשיכה מאותו רצון שהיה בזמן העליה, לעלות ולהתקרב אל ה', כשבזמן הירידה הוא יכול להפוך מרצון טוב לכלי משחית נגדנו. אנחנו רוצים לעלות. מה קורה כשאחרים עולים ואנחנו לא? אם התגובה היא חלישות הדעת ויאוש, אז איננו מחפשים רק את הקירבה לה' שנמצאת בעלייה. "אם יפול בדעתו על ידי זה חס ושלום… זהו גדלות גדול [=גאווה גדולה], שאין נאה לו שיעבוד איזה עבודה לה' יתברך ועדיין הוא רחוק כל כך וחבריו כבר זכו למה שזכו" (שם). אנחנו יכולים לרצות את העליות בגלל הרגשת הגדלות שנמצאת בהם; גאווה, בעצם. אם לא 'נאה' לנו לעבוד את ה' במצב שלנו, אז הגיע הזמן לשמוח שהגענו למקום הנכון ביותר לתקן את כל מהלך עבודת ה' שלנו, וכשהגענו לפתח המתאים לנו ביותר: הירידה. שם נוכל לגלות את ה' באמת, בסילוק התחושות העצמיות שנלוות לכך בדרך כלל. ומכאן, אפשר לעלות באמת. וזאת המשמעות הנלמדת מספירת העומר שהיא "לכם" – שההתקרבות תהיה דווקא כשנספור את הימים לעצמנו, את ההתקדמות הפרטית שלנו, ואז נדע שאנחנו נמצאים בדרך הנכונה לקבלת התורה.