"עֲדַיִן חֲבִיבוּתָא גַּבָּן"
ט״ו בטבת תשפ״ב
באמת, מה שמחה יש בחנוכה? הלוא הניסים היו אי אז לפני כך וכך אלפי שנים, ומה נותר לנו מהם היום, כאשר "אָנוּ נְתוּנִים בְּתֹקֶף מְרִירוּת הַגָּלוּת"? ואם כן, למען האמת, "הָיָה רָאוּי לָנוּ רַק לִצְעֹק עַל הֶעָתִיד"…
החושך מכסה ארץ, מחוץ משכלת חרב האפיקורסות ונסיונות הדור ובחדרים אימת הנפילה והמלחמה האישית, הפנימית. הדור מבולבל ומבלבל, רע נדמה כטוב וסר מרע כמשתולל, החושך והערפל מתגברים לנסות להסתיר מאיתנו כל טוב שהוא ואנו, אנא אנו באים?
וממרחק, אור קטן נראה. להבה קטנה יוקדת, עולה ויורדת, נחלשת, כמעט נעלמת ושוב מהבהבת, נראית לעין כל – ומסתתרת. אי שם מאיר האור. הנצליח להגיע אליו? האם אכן רואות עינינו או שמא אך דמיון הוא זה?
*
בימי אנטיוכוס מלך יוון, חשכה הארץ. 'והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך' – "חושך – זו גלות יוון, שהחשיכה עיניהם של ישראל", אומרים חז"ל. מחוץ ומחדר שיכלה חרב האפיקורסות, ואת מי שלא נכנע לה, שיכלה חרב היוונים. חושך כיסה את הארץ, ומתי המעט נחבאו להם בשיחים ומערות. וממרחק, אפילו אור קטן לא נראה, עד שהאירו מתתיהו כהן גדול ובניו במלחמת מסירות הנפש שלהם את העולם, והרימו את דגל האמונה: מי כמוך באלים השם!
*
נר חנוכה – מצוותו משתשקע חמה. כאשר מאפיל היום ומתחילה חשכת הלילה, או אז מצווים אנו ועומדים להדליק נר חנוכה, להאיר אורו בפרהסיא – עד שתכלה רגל מן השוק. ומצווים אנו בשמחה, הלל והודיה, לשמוח, להודות ולהלל על ניסך ועל נפלאותך.
*
באמת, מה שמחה יש בחנוכה? הלוא הניסים היו אי אז לפני כך וכך אלפי שנים, ומה נותר לנו מהם היום, כאשר "אָנוּ נְתוּנִים בְּתֹקֶף מְרִירוּת הַגָּלוּת"? ואם כן, למען האמת, "הָיָה רָאוּי לָנוּ רַק לִצְעֹק עַל הֶעָתִיד שֶׁיְּרַחֵם עָלֵינוּ וְיַעֲשֶׂה עִמָּנוּ גַּם עַתָּה נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְיוֹצִיאֵנוּ מִכָּל צָרוֹתֵינוּ וִימַהֵר לְגָאֳלֵנוּ גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה".
אלא שימי חנוכה, הדלקת הנרות איש וביתו, והמהדרין המדליקים נר לכל אחד ואחד, יש בהם יסוד עצום למהלך חייו הרוחניים של כל אדם.
אכן, שקועים אנו בעיצומה של גלות מרה ונוראה; אכן, מצוים אנו בדור משופע בנסיונות, דור של בלבול וערפל; אכן, נמצאים אנו אולי בתחתית השאול ואולי אין שאול למטה הימנו.
ואכן, ראוי לנו לצעוק ולבכות ולהתפלל על כך כל יום, כל היום, "וְרַק זֶה עִקַּר קִיּוּמֵנוּ בַּגָּלוּת הַמַּר הַזֶּה, כִּי אֵין כֹּחֵנוּ אֶלָּא בַּפֶּה". אבל לא רק שבצעקה ותפילה אין די, אלא שגם סכנה יש בהם. כי "עַל יְדֵי צְעָקָה וּתְפִלָּה לְבַד קָשֶׁה לְהִתְקַיֵּם וְלִשָּׁאֵר עַל עָמְדוֹ, כִּי, חַס וְשָׁלוֹם, יוּכַל לִפֹּל מִן הַצְּעָקָה בְּעַצְמוֹ עַל־יְדֵי שֶׁרוֹאֶה רִבּוּי הַצָּרוֹת וְהַמְרִירוּת שֶׁעוֹבֵר עָלֵינוּ".
אז מה כן?
תפילה וצעקה לכשעצמם, אומר מוהרנ"ת, הם אמנם עיקר קיומינו בגלותינו המרה, הכללית והפרטית, אבל לאנשים כערכינו קשה לצאת באמצעותם מהגלות הזו. לנו, בצעקה ותפילה אין די. כדי לצאת, כדי לעלות ולהתעלות, עלינו לעשות מעשה – ולזכור!
אמנם, החושך יכסה ארץ. אמנם, מחוץ תשכל חרב. אבל כבר היינו שם בעבר, ולמרות מצבינו השפל, עלינו לזכור זאת, ובאמצעות הזכרון הזה – להתעלות.
"עַל־כֵּן מֵחֲמַת שֶׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ רָאָה וְצָפָה עֹצֶם חֲלִישׁוּתֵנוּ בַּגָּלוּת הַמַּר הַזֶּה, עַל־כֵּן הִקְדִּים לָנוּ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ נִסִּים כָּאֵלֶּה, עַד שֶׁזָּכִינוּ לְהַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה הַקָּדוֹשׁ בְּבֵיתֵנוּ, שֶׁמּוֹרֶה, שֶׁהַצַּדִּיקִים מַמְשִׁיכִים עָלֵינוּ אוֹר הַתּוֹרָה שֶׁתִּתְקַיֵּם בְּיָדֵינוּ מִמֶּרְחָק מְאֹד מְאֹד".
*
וזה מה שבאים נרות חנוכה ללמדינו.
הם באים להזכיר לנו את הזכרון העצום והנפלא, הזכרון שבכוחו נוכל להחזיק מעמד בגלותינו הנוראה – ואף לצאת ממנה, כי "כְּמוֹ שֶׁגָּבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ לַעֲשׂוֹת לָנוּ נִסִּים גְּדוֹלִים כָּאֵלֶּה, שֶׁזָּכִינוּ לְאוֹרוֹת נִפְלָאִים כָּאֵלֶּה … כְּדֵי לְרַפְּאוֹת תַּחֲלוּאֵי נַפְשֵׁנוּ הָעֲצוּמִים, עַל יְדֵי זֶה אָנוּ בְּטוּחִים בְּבִטָּחוֹן חָזָק, שֶׁבְּוַדַּאי יוֹשִׁיעֵנוּ בְּרַחֲמָיו וְיוֹסִיף לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ נִסִּים חֲדָשִׁים וְנִפְלָאִים, עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֵלָיו בֶּאֱמֶת", והם באים להזכיר לנו גם ש"שֶׁאֲפִלּוּ בְּתֹקֶף חֶשְׁכַת הַגָּלוּת, הָאוֹר מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ, וְיָכוֹל כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ לְהִתְקָרֵב לָאוֹר הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה שֶׁהוּא אוֹר הַתּוֹרָה, שֶׁהִוא בְּחִינַת נֵר חֲנֻכָּה שֶׁמַּדְלִיקִין עַל יְדֵי שֶׁזָּכוּ צַדִּיקֵי הַדּוֹר לַחֲזֹר וּלְהַמְשִׁיךְ אוֹר הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח לָנֶצַח. וְעַל־כֵּן אַף־עַל־פִּי שֶׁרְחוֹקִים מֵהָאוֹר מְאֹד, וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ כִּי אִם לִרְאוֹתוֹ בִּלְבַד, אַף־עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לְהַדְלִיק הָאוֹר לְעַצְמוֹ בִּפְרָטִיּוּת כַּנַּ"ל, אַף גַּם לִהְיוֹת מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ, כִּי בֶּאֱמֶת גַּם עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ מוֹסִיף עָלָיו אוֹר חַסְדּוֹ וִישׁוּעָתוֹ בְּכָל יוֹם".
*
מאי חנוכה? "מרחוק השם נראה לי", להורות לי אהבתו הישנה בניסים שעשה לאבותינו, אבל לא רק על מנת להזכירנו את העבר, אלא כי "אהבת עולם אהבתיך" ש"על כן משכתיך חסד" וכשם שהראתי אהבתי לראשונים – גם עתה "עוד אבנך ונבנית!" עוד "תעדי תופייך ויצאת במחול".
גולשים צפו גם ב:

ואין זה שלי כלל!
"לא להתפעל מהנפילות והירידות הנגלות לעין, אלא לזכור שתמיד פנימיותם נותרת זכה ונקיה ומשתוקקת לבוראה, ומכח זה להשתוקק לצאת מהרפש והבוץ"

הכתר בראש המשיח
זה מה שיביא את הגאולה: אותם יהודים שהיו מוכנים לעבוד את ה', גם כשהרגישו בנפשם שעבודתם היא לחינם חס ושלום; אלו שנשארים תמיד 'איכרים פשוטים' ועובדים את ה' בפשיטות גם כשמשיגים וגם כשלא – הם…

לעבור את הגשר הצר
"וכל אלו הדיבורים האמתיים שכתבתי, הם הם בעצמם הגשר האמתי, שיכולין לעבור עליו אפילו בתהום תחתיות, רק שלא ייפול בדעתו ולא יתפחד כלל, ויבטח ויישען בכוחו של רבינו הקדוש, שגילה כל זה"

מאבק האמונה
כתבה מרתקת על מסירותם של חסידי ברסלב ליהדות בברית המועצות, על הקיבוצים בשנות הזעם ועל הרדיפות שעברו תחת שלטון הקומוניסטים. התפרסמה ב'המודיע' בשנת תש"ך

לא לפחד מהפחד
כאשר מקשרים את הפחד למקור שממנו הוא נשלח, ויודעים שאין זה טבע ומקרה אלא השם יתברך שלח זאת כדי שנתיירא ממנו, הרי שוב אין צורך בהפחדות, והחסדים יכולים להתגלות

ריקודם של "החסידים המתים"
תיאור מרתק, מעטו של הסופר דניאל צ'רני, על ליל שבת אצל חסידי ברסלב בשטיבל הברסלבי ברחוב נובוליפיה בוורשה לפני מלחמת העולם השניה.

הלל צייטלין: עתידה של ברסלב
הלל צייטלין במאמר מרתק: מהו חסיד ברסלב, מיהו רבי נחמן מברסלב, והאם תתקיים דרכו ומשנתו של רבי נחמן מברסלב גם בעתיד. מסמך מדהים ומרתק.