ספירת העומר
כיסופין לקבלת התורה

נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד, הנכסף ללבנו … כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וחפצו להגיע אל הזמן ההוא.
(מתוך ספר החינוך ש"ו)

ההשתוקקות, הרצון, הגעגוע, הכמיהה להיות טוב, יהודי טוב וכשר העושה רצון קונו וגורם נחת רוח ליוצרו, תופס מקום נכבד ביותר בתורת רבינו ותלמידו הבא אחריו מוהרנ"ת; בספריהם הקדושים דברים רבים, כגחלי אש על אודות גודל מעלת ה"כיסופין דקדושה" שאין כמוהם כלי לקבל הטוב, אין טוב אלא תורה.

"וכלל הדבר שמאד יקר הכיסופין וההשתוקקות לדבר שבקדושה כי על ידם"… על ידי הרצונות הטובים הללו, נוצרת תנועה רוחנית עצומה כפי שנסביר בזאת:

כשם שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם על ידי הכוחות הרוחניים שבאותיות התורה, כידוע לכל יודע ספר, הוא מנהיג את העולם וממשיך את קיומו על ידי כוחות טמירים ונשגבים אלה הגלומים בכל אות ואות מן התורה, כלומר, אמצעי הקיום של כל חפץ וכל מושג בעולם, החיות שלהם, מבוססת על כח אלקי בלתי נראה לעין שבאותיות הקדושות, למשל, אם אבן אינה מתפוררת לרוח, או אם עץ נשאר עץ, הרי זה רק הודות לכח הרוחני הזה שהקב"ה הכניס בשורש מהותו – בכח הבנוי מאותיות מסוימות מן התורה, בהרכב וצירוף מסוים, לפי צורך קיומו. (ליתר דיוק, האותיות שבכל נברא הם הכלי שבו משתכן, כביכול, הכוח האלוקי המחיה ומקיים את הנברא.(

ולא רק כל נברא, אלא כל מעשה בעולם, גדול או קטן, של הפרט ושל הכלל, מנקיפת אצבע פשוטה של אדם בודד עד למלחמה בין אומות, ממעשה טוב עד מעשה רע, מצווה או עבירה, כל אלה הם פרי פעולת האותיות ש"הם מנהיגים כל העולם" כלומר, שכל פעולה הנעשית בעולם מהווה תוצאה של צירוף מסוים של האותיות, וכפי הרכבן והצטרפותן – אל"ף עם בי"ת או בי"ת עם גימ"ל או כל צורה אחרת של צירוף – משפיעה הישר על פעולת הנבראים.

ומה מניע את האותיות להסתדר כך או אחרת, מהו הכוח המצרפן זאת לזאת – מלמדנו רבינו כדלהלן: "זיווגן והצטרפותן של האותיות הוא על ידי הנקודות" וכמשל האותיות הפשוטות שבלשוננו, שהקמץ, הפתח, הסגול, החולם וכו' מאפשרים לאותיות להתחבר אחת לרעותה ולהפוך למילים שלימות, כמו כן ברוחניותן של האותיות, הנקודות הן המאחדות את האותיות להרכב וצירוף שלם.

במילים אחרות: כשם שכל מה שאנו רואים בעולם הינו דוגמה מהנעשה בשמים ממעל, כן אותיות התורה ונקודותיהן מקבילים לאותיות רוחניות ונקודות רוחניות המצרפות אותן; רבינו מסביר ומהנקודות הן החיות של האות, הנפש שלה "כי הנקודות הם החַיוּת והתנועה של האותיות ובלי הנקודות האותיות הם כגולם ואין בהם שום תנועה, ועל כן הנקודות הן בחינת נפש, כי כמו שהנפש היא חיות האדם וכל תנועה שאדם מתנועע הכל הוא על ידי הנפש ובלתי הנפש הוא כגולם, כן הנקודות הם החיות והנפש של האותיות" (ליקוטי מוהר"ן א,לא).

מעתה, אם אמרנו שהאותיות מנהיגות את מעשי העולם וכל ענין טוב או רע בא בהשפעת מצבי עמידתן השונים, הרי ברור שתלוי הדבר מאד בנקודות שהן הפועלות לסידור אותיות כזה או אחר, טוב או רע רח"ל, ניתן למשל לעשות מאותיות צ' ר' ה' – צָרָה או ההיפך – רצה או מהמילה נֶגַע – ענג וכו' וכו'.

ובכן, הדבר תלוי בעושה המעשה עצמו, בו ורק בו תלוי ניקוד האותיות הרוחניות הללו החבויים באותו מעשה שהוא עומד לעשות, שכן, כשעומדים אנו לעשות דבר מה עומדות האותיות שבאותו מעשה כגולם וממתינות לרוח חיים, לנפש, לניקוד שיניעם. האדם בהשתוקקותו אל המעשה וכיסופיו אליו, יוצר את הנפש שבמעשה, את הניקוד, את הרוח החיה שבמעשה, כלומר, הוא גורם לכך שההכנה והרקע הרוחני של המעשה "יצטייר" ויכין עצמו לקראת ביצוע.

ציור רוחני זה של אותיות ונקודות תלוי במהות הכיסופין "היינו, אם הוא נכסף לדבר טוב נעשה מהכיסופין נפש קדושה … ואזי נצטיירו האותיות, שהיו כגולם, ונעשים כלי לקבל טוב, וכן להיפך ח"ו – אם נכסף לרע ח"ו, נעשים מהכיסופין נפשות, שהם בחינת נקודות, ונצטיירו האותיות ונעשים כלי לקבל רע ח"ו"

נמצינו למדים, שלרצת הפנימי משמעות מכרעת, וכי מעשיו של אדם באים לכלל ביצוע בהתאם להשתוקקותו, אם לטוב – טוב ואם לרע – רע חס וחלילה. מעתה נתאר לעצמנו: עם ישראל עמד לקבל את התורה, את האותיות הקדושות בעצמן, את התורה הקדושה, את הטוב השרשי – לכמה כיסופין ורצונות, השתוקקויות וכמיהות היו צריכים!

אכן "זה בחינת ספירת העומר – כתוב בליקוטי הלכות – כי עיקר הספירה הוא בחינת השתוקקות וכיסופין דקדושה, שכל אחד נכסף ומשתוקק ומתגעגע לזכות לקבלת התורה בשבועות, וזהו בחינת ספירה שהוא בחינת השתוקקות וגעגועים, כמו מי שסופר הימים מחמת שמתגעגע וכוסף ומשתוקק מאד לאיזה דבר מחמת זה סופר הימים מתי יזכה לבוא לאותו הדבר" (ליקוטי הלכות, יורה דעה, דם א).

"וכן בכל אדם ובכל זמן, כל אחד ואחד, קודם שזוכה לאיזה התגלות בתורה או לאיזה עבודה מעבודת השם יתברך, כל אחד ואחד כפי מה שהוא – שזה בחינת קבלת התורה, כי כל אחד מישראל, אפילו הפחות שבפחותים,צריך לקבל את התורה בכל דור ודור … ואי אפשר לזכות לזה, כי אם … על ידי השתוקקות" (שם).

ההשתוקקות לעבודת ה' היא המציירת את המעשה ומכינתו לביצוע, וככל שתרבה ההשתוקקות, כן יצטייר מעשה טוב יותר, אך "דע שלא די לאדם בהשתוקקות בלב בלבד, כי צריך האדם להוציא בשפתיו כיסופיו" (ליקוטי מוהר"ן א,לא) – לשונו הטהור של רבינו ז"ל. בהסבירו, שהדיבור מוציא את המעשה לפועל; הכיסופין בלב מכינים את המעשה בכח, ואילו הדיבור מביא לידי מעשה ממש, על כך סידרו חז"ל את התפילות הסדורות המבטאות השתוקקות נמרצת לה' ולתורתו, ועל כך החדיר רבינו באנשיו ובעולם דרך של  שיחה בינו לבין קונו בלשון שמדברים בו כדי להביא לידי ביטוי מילולי את כל אותן רצונות טובים שבלב.

* * *

הכיסופים הם איפוא ערך בל ישוער, בפני עצמו, ואם כי לא די ברצון בלבד, הרי הכסופים והגעגועים דקדושה אין כמוהם מביאים לידי מעשה, מה גם, שאין כמו הכיסופין עצה לכל מי שאין ידו משגת לעשות בעבודת ה', שכן "הרצון דקדושה אין לו שיעור, כי הוא מועיל בכל דרגא ודרגא, בכל אדם שבעולם, כי אפילו מי שהוא במדריגה פחותה מאד מועיל לו גם כן הרצון הטוב, כי על ידי הרצון הטוב יכולין לעלות" (ליקוטי עצות המשולש, רצון וכיסופין ה).

אין ערוך לדברים הנוראים, הנוקבים ויורדים עד עומק הנפש, בהם האריך מוהרנ"ת במקומות רבים בספרו.לקוטי הלכות, על אודות הרצון דקדושה, כמה גדול הוא, וביחוד, עד כמה משמש הוא עצה נפלאה למי שנמצא בדיוטות תחתונות, בארץ ציה ועיף בלי מים, למי שסבור שאינו יכול עוד לעבוד את ה', למי שנדמה שאפסה תקווה לשינוי הרגלו, למי שכבר שום עצה אינה מועלה, למי שידיו כאילו כבולות מלעשות –

– – – צמאה לך נפשי – כמה לך בשרי בארץ ציה ועייף בלי מים.