השבוע מתרחש מפגש מיוחד במינו בין ספירה ומספרים.

זה עתה עומדות רגלינו על מפתן המספר האחרון והעליון בסולם הספירה העולה מיציאת מצרים ועד פסגת שבועות, ובפרשת השבוע מופיעה לעומתנו ספירה נוספת, "במספר שמות כל זכר לגולגלותם" – מניין בני ישראל.

מִסְפר, מלמד רבי נתן, הוא הדבר הרחוק ביותר משלימות, ומהסיבה הזו גם הדבר הרחוק ביותר מנשמה יהודית. המספר הוא אחד הדברים המעתעתים ביותר בעולם. אדם מבקש להגדיל את הונו כדי למלא את סיפוקו, ולהשביע את תיאבונו, התוצאה למרבה הפלא היא, בור חסרונות עמוק יותר. "יש לו מנה רוצה מאתיים", כך היא דרכו של עולם. בעולם הזה בלתי אפשרי למלאות את סיפוקי החומר משום שהתאווה מעצם מציאותה – חתיכת חסרון היא, וכשמנסים למלאות חסרון באמצעות חסרון, התוצאה היא חסרון גדול יותר.

ויש ספירה מסוג שונה.

בספירת העומר אנחנו מונים והולכים יום אחרי יום, מידה אחרי מידה. המספר מבטא חסרון כל עוד הוא מבקש להתמלא במספר מתקדם יותר, אך בשעה שהמספר צועד לקראת מה שלמעלה מן המספר – לקראת יום החמישים השרוי מחוץ לתחומי המקום והזמן, מספר שכזה רק הולך ומתמלא, רוח החיים הפנימית ממלאת אותו בסיפוק אמיתי של קדושה.

וכך גם בנוגע למספר בני ישראל. נשמות ישראל הינם למעלה מן המספר, ורק משום שהם מצויים כאן בגוף חומר ובעולם גשמי, חייבים למנות אותם. אבל המספר הזה, מספר מיוחד הוא. משום שלא רק שהוא איננו מקטין ומצמצם את ערך הנשמה, אדרבא, הספירה הזו אוספת וכונסת אל תוככי הקדושה את כל נשמות ישראל, מבטאת ומכריזה שלכל יהודי יש מקום בקדושה, ובחשיבות אמיתית של ישראל.