סיפורי מעשיות

ז׳ בתמוז תשע״ט

בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, הלביש רבנו ז"ל אור קדום מאוד, המסוגל לעורר מתרדמה גם את מי שאיבד כל קשר עם התורה ועם הארת הנשמה. בסיפורי מעשיות אלו, גנוזה תרופה גם למי ששום דבר כבר לא מדבר אליו… (סיפורי מעשיות)

הקדמה כללית לסיפורי מעשיות

חשיבות מיוחדת ייחס רבינו ז"ל לספר המעשיות, ובהזדמנויות שונות אף התבטא כלפיו בלשונות מופלגים מאוד. אחת הסגולות המיוחדות שייחס רבינו ז"ל לסיפורי מעשיות היא כוחם המיוחד לעורר משינה, כשהכוונה כמובן לשינה הרוחנית. אנו ננסה בעז"ה להתמקד מעט בנקודה זו, ממנה נוכל להציץ מעט אל הקודש פנימה ולהבין מעט את עניין סיפורי המעשיות.

באותה התקופה בה התחיל רבינו ז"ל לעסוק בסיפורי מעשיות, הוא התבטא פעם בזו הלשון "הנני אתחיל לספר מעשיות", את כוונת המילים הסתומות הללו פירש רבי נתן: "מאחר שלא מועיל לכם התורות והשיחות שגיליתי לעורר אתכם לשוב אל השם, על כן אתחיל לעסוק בסיפורי מעשיות". באותה התקופה גילה רבינו ז"ל תורה מופלאה המתחילה בלשון "פתח רבי שמעון ואמר". בתורה זו מתגלה טפח מעוצם מעלתם המופלגת של סיפורי מעשיות, וסגולתם המיוחדת לעורר משינה רוחנית. ראשית יש להבין כי סיפור מעשה הינו בעצם אופן נוסף לגלות תורה. כשם שהתורה המוכרת לנו מורכבת מארבעה חלקים: פשט, רמז, דרש, סוד, המשמשים כאופנים שונים לגילוי חכמת הבורא ורצונו, כך גם ישנה אפשרות להלביש את חכמת התורה בסיפור מעשה. בדרך זו השתמשו למעשה צדיקים קדמונים כאשר בקשו לגלות תורה עמוקה.

איך מגיעה תורה אלוקית לתוך סיפור מעשה גשמי?

התורה הקדושה מורכבת מאותיות ותיבות, האותיות משמשות בעצם ככלים לאור רוחני, תיבות התורה נושאות בתוכן את חכמת הבורא. לכל יהודי יש חלק בתורה, ומשמעות הדבר היא, שנשמות ישראל מושרשות כולן בחכמת התורה הקדושה. כל חיותה וקיומה של נשמה יהודית נמשך מתוך אותו שורש רוחני. כאשר האדם מקושר כראוי אל שורשו הרוחני, אזי נשמתו, שהיא חלק מחכמת התורה, מחיה את גופו, ואזי "חכמת אדם תאיר פניו". זהו למעשה מצב של ערנות רוחנית, כשם שבגשמיות ישנם מצבי ערנות שונים, והם מוגדרים על פי גלי המח, כך גם ברוחניות נקבעת רמת הערנות על פי מצב הארת הנשמה השוכנת במח.

"כי יש בני אדם שישנים את ימיהם, ואף שנדמה להעולם שהם עובדים את השם… אף על פי כן אין להשי"ת נחת רוח מהם…". פעולה הנעשית בחיצוניות בלבד, ללא פנימיות, היא פעולה של גוף מת, כאשר אדם עוסק במעשים טובים מתוך מניעים חיצוניים בלבד, ללא התעוררות פנימית של הנשמה, הוא דומה לאדם ישן המנענע את איבריו. פעולות נטולות חיות אינן מסוגלות לעורר נחת רוח למעלה, לכן אין לקב"ה נחת רוח מכזו עבודה.

מצב כזה מוגדר בדברי רביז"ל כ"אבידת הפנים". הפנים הם הארת הנשמה, החכמה הפנימית ניכרת בפנים, כאשר מסתלקת הארת הנשמה, ונשאר רק גוף, זהו מצב של שינה ברוחניות. בכזה מצב עלול האדם לבלות את רוב ימיו, אף בלי שיבחין כלל כי הוא ישן.

איך ניתן להחזיר לאדם את אור פניו, את נשמתו, את חלקו בתורה?

רבינו ז"ל מגלה, כי כאשר הצדיק מבקש להחזיר לאדם את הארת נשמתו ואת פניו, הוא נוקט באותו האופן בו התחכם הבעל דבר לגזול מהאדם את פניו. כי הגורם העיקרי לתרדמת המח והלב, הם העבירות והפגמים, כי כאשר אדם פוגם חלילה בחלק כלשהו בתורה, הרי הוא מאבד את הארת החלק הזה, ואזי נשמתו המושרשת בחכמת התורה מסתירה את פניה ממנו ח"ו.

הבעל דבר נוקט בדרכי ערמה ומביא את האדם לחטאים ופגמים על ידי שמלביש את עצמו במצוות. בכך הוא לוכד את האדם ברשתו ויונק ממנו את כוחותיו הרוחניים, האדם הנתון ברשתו של היצה"ר איננו מסוגל לגאול את עצמו משום שהוא מצוי במצב של שינה ואיבוד חושים רוחני. כאשר הצדיק מבקש לעורר את האדם, ולהחזיר לו את הארת נשמתו, הוא מוכרח לנקוט בדרכי ערמה, לחלץ ולמלט את האדם ממלכודת הבעל דבר. לכן משתמשים הצדיקים בסיפורי מעשיות.

מעשה מלשון עשייה. אכן, הצדיק משתמש במעשה הלקוח כביכול מעולם החומר, בכדי להלביש ולהסתיר בתוכו את חכמת התורה הקדושה. כאשר משמיע הצדיק מעשה הוא דומה למספר מעשיות בעלמא, ומתחת למעטה הזה מוסתרת כוונתו האמיתית, וכך הוא מחזיר לאדם את הארת נשמתו בדרך ערמה, בלא שישגיח בו הבעל דבר.

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות.

בסיפורי מעשיות הניח רבינו ז"ל מענה לכל סוגי התרדמות הרוחניות. בתורה ס' בליקוטי מוהר"ן מגלה רבינו ז"ל כי ישנם אנשים ששום דיבור לא יועיל להם להתעורר משנתם. כי שבעים פנים יש לתורה, וכל אדם מושרש לפחות באחד מאלו הפנים. כאשר נופל האדם לתרדמה יש אפשרות לעוררו על ידי שיחזרו ויראו לו את פניו, ידברו איתו מתוך הפנים שיש לו בתורה. אך מה יעשה מי שנפל מכל השבעים פנים? שום דבר כבר לא מדבר אליו…

למצב כזה אין פתרון בתוך גבולות השבעים פנים, כאן צריך כבר הארה מהשורש. מהמקום שלפני שבעים הפנים. ה'שבעים פנים' מכונים "שבעים שנים" משום שהם משונים האחד מחברו. 'שנים קדמוניות' הם כינוי לשורש התורה, למה שמצוי למעלה משבעים פני התורה. זוהי "אורייתא דעתיקא סתימאה". בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, הלביש רבנו ז"ל אור קדום מאוד, המסוגל לעורר מתרדמה גם את מי שאיבד כל קשר עם התורה ועם הארת הנשמה.

בסיפורי מעשיות אלו, גנוזה תרופה גם למי ששום דבר כבר לא מדבר אליו…

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support