ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > סימנים בדרך

סימנים בדרך

ח׳ באייר תשע״ט

כל מצוות הסדר הזה, מלבד היותן זכר לגאולה ניסית ועבר מפואר של עם ישראל, יותר ויותר מזה הן כלי והכנה לעתיד מופלא, לגאולה אחרונה שאין אחריה גלות, שלנו כולנו, ושל כל אחד ואחד בפרט. ולימודן – מהו המסלול אל הגאולה האחרונה, למה עלינו לצפות בדרך, ובאיזה אופן יתבהר האופק האחרון ומתוכו – תזרח שמש תקון העולם והנפש. (מועדים)

סיפר רבי נחמן מעשה: פעם אחת יצא יהודי אחד עם גוי לעשות טיול ברחבי תבל. בדרך אזל כספם ולא היה להם מה לאכול ובדיוק הגיע ערב פסח. אמר היהודי לגוי: אני אלמד אותך קצת ממנהגי היהודים בפסח, ובערב נכנס לאיזה בית כנסת והיהודים, רחמנים הם והם ירחמו עלינו ויקחו אותנו כאורחים לסדר פסח. ואכן, הוא לימד אותו איך עושים קדוש ונוטלים ידים וכו', רק שכח להגיד לו שלפני שמתחילים לאכול את הסעודה אוכלים מרור…

ביאור על סימני הסדר, על פי תורת רבי נחמן מברסלב

ליל הסדר. לילה של שמחת הגאולה, הלל ושבח לבורא עולם. לילה בו כל בני ישראל מתכנסים יחד לבתיהם לשמוח בשמחת החג ולקיים את מצוותיו.

הראשונים נתנו סימנים לסדר הלילה הזה והם: קדש. ורחץ. כרפס. יחץ. מגיד. רחצה. מוציא. מצה. מרור. כורך. שולחן עורך. צפון. ברך. הלל. נרצה.

סימנים אלו, וכל מעשינו בלילה הקדוש הזה, מבאר רבי נתן ב"ליקוטי הלכות", הם "סימני דרך" ושלבים בסולמו המיוחד של כל יהודי – לגאולתו שלו, לגאולת נפשו וישועתו הפרטית. וכל מצוות הסדר הזה, מלבד היותן זכר לגאולה ניסית ועבר מפואר של עם ישראל, יותר ויותר מזה הן כלי והכנה לעתיד מופלא, לגאולה אחרונה שאין אחריה גלות, שלנו כולנו, ושל כל אחד ואחד בפרט. ולמודן – מהו המסלול אל הגאולה האחרונה – למה עלינו לצפות בדרך, ובאיזה אופן יתבהר האופק האחרון ומתוכו – תזרח שמש תקון העולם והנפש.

 

קדש

המצווה הראשונה בליל הסדר – קדוש. קדוש זה. בנוסף להיותו מצוות קדוש רגילה, כמו בכל חג – מהווה גם את מצוות כוס ראשונה מארבע כוסות שאנו שותים הלילה.

"סוף מעשה במחשבה תחילה" (מתוך פיוט "לכה דודי"). המחשבה הראשונה היא – מה יהיה בסוף. מה התכלית? לקראת מה הולכים?

גם כאן, במצות הקדוש – בתחילת ליל הסדר אנו מסתכלים אל הסוף והתכלית של מסענו הרוחני, אל המטרה העליונה והאחרונה של כל מעשינו והרפתקאותינו עלי אדמות, והיא – קדש!

תכלית הכל – להתקדש. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט ו') מצוה ה' בתורתו. "והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא י"א מ"ה).

מיצורי אנוש טבעיים, מגושמים, חסרי-דעת, אנו אמורים, ברבות הימים והשנים של עבודת ה', של "עבוד" ושינוי מהותנו – להיות קדושים. מרוממים ומנושאים מכל תאוה וחפץ חומרי , מנוקים מנטיות אנוש אנוכיות ושפלות, שייכים לעולם הנצח. לא עוד עבדים לקטנות החיים ותשוקותיהם… קדושים! רוצים ומתאוים רק אליו – חי העולמים, החי לנצח. וכלשון רבי נתן (ליקוטי הלכות אורח-חיים, הלכות נטילת ידיים לסעודה הלכה ו') "כל סדר השולחן של פסח הוא להמשיך המוחין והדעת, לידע ולהודיע כי ה' הוא האלוקים ולזכות על ידי זה להארת הרצון…

היינו שיזכה בעת האכילה לרצון וכסופין והשתוקקות אליו יתברך בכלות הנפש".

 

ורחץ

את המטרה, הלא היא הקדושה, כבר הגדרנו. כעת צריכים להתחיל ולצעוד לקראתה. והצעד הראשון הוא – ורחץ! בשביל להתקדש צריך "לרחוץ", צריך להתנקות, לא רק לחשוב מחשבות נעלות ויפות, צריך לטהר את המעשים.

ומבין כל אברי האדם, הידיים דווקא הן אלו ש"עושות", שנוגעות בעולם ממש, שפועלות. מזיזות. "הידים ידי עשו" (בראשית כ"ז כ"ב). ידיים – מרמזות על עשיה. ואת עשייתנו אנו צריכים לטהר במיים, ב"נטילת" ו"שחרור" הידיים מן הכח הגשמי והנמוך הנאחז בהן, ובמגע עם המיים דווקא, המרמזים לדעת, לשנוי, שהרי המים משתנים תמיד, תמיד בתנועה. והיכן שהם באים – מצמיחים חיים, מטהרים.

אך עדיין אי אפשר לברך על רחיצה זו. דבר זה יתאפשר רק אחר כך, ב"רחצה".

 

כרפס

כרפס הוא ירק פשוט שאנו מטבילים במי מלח ואוכלים ממנו שעור מועט. (הירק "כרפס" או תפוח-אדמה הוא היינו הך). ובכן, מי שזכה להבין את התכלית (קדש) וגם החל לטהר עצמו ומעשיו לקראתה (ורחץ) זקוק עתה למסר של ההסתפקות במועט הרמוז באכילת הכרפס.

אם ציפית מיד לאחר תחילת עבודתך ל"סעודת מלכים", אם דימית שמיד עם תחילת התקדשותך יפתחו שערי השמיים ושערי-הלב ומתוכם יזרמו אור של הבנה וחסד – טעית!

מה שתקבל, לעת עתה, יהיה רק ירק פשוט ועלוב טבול במי מלח – כרפס.

אם תהיה מוכן "לבלוע" את ההפתעה הזו ולהמשיך הלאה גם אם לא זכית לגדולות ונצורות, אל תדאג, בסופו של דבר – מחכה לך גם סעודת המלכים.

יסוד זה, של שמחה במעט, בקצת, לא למהר ולצפות ל"אורות" גדולים ולא להשבר מהתוצאות הדלות, לכאורה, של עבודתך, הוא תחילת הכל. מבלעדיו – אין המשך. ורק הוא – בונה באדם את הענווה והשפלות הנחוצות כל-כך לעבודת ה' אמיתית.

ובאמת ה"קצת" הזה הוא בעצם הרבה! וגם זה בחסד! ואף ש"כרפס" הוא שם לירק דל – הוא גם שם של בגדי משי יקרים! כמו שכתוב במגילת אסתר "חור, כרפס ותכלת"… (ליקוטי הלכות נטילת ידיים לסעודה ו' סעיף כ"ב).

 

יחץ

חוצים את המצה האמצעית לשניים ואת החלק הגדול מצפינים לאפיקומן.

אמנם התחלנו בעבודתנו הרוחנית, וגם הגענו להשגה החשובה של ההסתפקות במועט והסבלנות – גם ברוחניות.

אולם כעת ממתינה לנו ה"עבודה" עצמה. ודרכה – דרך השבירה – יחץ! אמנם ממה ששוברים – מצפינים לאפיקומן, למה שנאכל ונהנה ממנו ב"סוף הספור", אבל סוף סוף שבירה היא שבירה. האם יש אדם בעולם שמוכן להשבר? שמבין כראוי את סוד השבירה והתקון?

את מה אנו שוברים עתה? את המצה. וזו – עשויה מקמח חיטה.

נתבונן על "הרפתקאותיה" של החיטה מראשיתה.

בתחילה – זרע היתה. היש דבר שלם מזה? סגור, אצור, כל כוחותיו ומעלותיו חתומות וגנוזות בתוכו. אמנם שלמות זו – אין בה תועלת רבה. בכדי להוציא ולגלות מעלתה צריכה היא להשבר ולאבד את צורתה, שהלא את הזרע טומנים באדמה, שם הוא "נשבר" מכח המים והאדמה ומתקלקלת שלמותו כזרע.

אמנם "שבירה" זמנית זו מצמיחה שלמות חדשה ומופלאה – שבולת! כמה זרעים יש בה, וכמה "הכפילה" שלמותו של הזרע את עצמה!

עתה, שוב אנו לוקחים שלמות זמנית זו – בוררים ממוץ ותבן, מנקים ומבררים מפסולת ולבסוף – טוחנים.

קמח זה, שלמות חדשה זו, קרובה יותר אל השלמות האחרונה, אבל עדיין לא הגיעה אליה.

את הקמח מערבים במים, לשים לעיסה וממנה אופים לחם. לאיזו שלמות, לאיזו מעלה התעלה זרע החיטה – לחם, מאכל אדם, מזין ומשביע. אמנם גם את הלחם "שוברים", פורסים לפרוסות, וגם אותן "שוברים" בשיניים וכלי העכול, ורק משיגיע הכח הגנוז בזרע החיטה – לגופו של האדם, יזין אותו וישמש אותו לעבודת הקודש – או אז, יגיע באמת לשלמותו הסופית – המקווה (על פי ליקוטי הלכות אורח-חיים הלכות בציעת הפת ו' סעיף י'- י"ג).

וכמו שהלחם, מזונו של האדם, עובר בדרכו מסלולים רבים של "שבירה" ו"תקון", חסרון ושלמות, כך צריך גם לעבור האדם עצמו, בטרם יגיע לשלמותו הסופית, האחרונה.

וזהו סודו של ה"יחץ". בכדי להגיע לשלמות, צריך לשאת באומץ את השבירה. וכדי להוציא מזרע הפוטנציאל שבתוכנו – שבולת, קמח, לחם וחיות, מוכרחים להתגבר על הפחד מאבדן השלמות הזמנית, ולקבל באהבה גם את המשברים, בהיותם הכלי להוציא את הטוב והקדוש שבנו, כזרע, מכח אל הפועל.

 

מגיד

בקריאת ההגדה אנו מקיימים מצוות עשה מן התורה לספר ביציאת מצרים. ובה מרומזת הדרך העיקרית שיש לנו, כיהודים, לפעול בקדושה, ולבנות כלים בנפשנו להכילה.

מגיד! יהודי צריך תמיד לדבר דבורים קדושים, להגיד ולספר בשבחו של מקום (כשם שאנו עושים בפועל בליל הסדר). לברך, להודות, להתפלל, ללמוד, (כידוע שמצוות לימוד תורה עיקר מעלתה כשהיא בקול ובדבור דווקא).

וזה פרוש "הקול קול יעקב" (בראשית כ"ז כ"ב). שכוחם של ישראל – בפיהם. וכשם שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ברא, כביכול, את העולם בדברים, באמרו "יהי אור", "יהי רקיע" וכו', אף אנו, "בוראים" באמצעות דבורנו הקדושים, את עולמנו שלנו, ואת העולם כולו.

מלותינו, אינן רק צלילים המבטאים רעיון, דרך לתקשורת. הן הרבה הרבה יותר מזה. שכן התוכן הפנימי, "נשמת" כל הדברים, כמובא בקבלה, הן המילים הקדושות.

(הזכרת אותן מילים קדושות, אם כן, בלמוד, בתפילה או בברכה, "נוגעות" בלב הדברים ובנשמתם וממשיכה להם, ולנו, חיות ושפע. וזהו ממש לב ענינו של חג הפסח, שהדבור "יוצא מן הגלות" ואפשר לדבר, להלל ולשבח אותו יתברך, וכמובא בכתבי האריז"ל (שער הכוונות פרק ב') שפסח הוא אותיות "פה-סח" שהפה נפתח ויכול לדבר בקדושה.

 

רחצה

כעת אנו שבים ונוטלים ידיים לפני אכילת המצה, כדרך שאנו עושים תמיד בטרם אכילת פת. והפעם – עם ברכה. התקדמנו…

אך לפי דרכנו – הלא כבר היתה לנו נטילה אחת, הלא כבר אמרנו "ורחץ", כבר ניקינו את עצמנו… ומדוע אנו שבים ורוחצים, חוזרים ומטהרים?

רבי נחמן, בספרו הגדול לקוטי מוהר"ן (תורה ח' סעיף ג') מגלה לנו מושג חדש: "תשובה על תשובה". ותוכנו – פשוט ומופלא.

גם אם זכה האדם לתשובה, לשוב אל מקומו, להטהר ולהתקן, כעבור זמן בו הוא שוהה בעולם הקדושה, כאשר הוא לומד ומתקדם, אזי, בהתבוננו על תשובתו וטהרתו הראשונה, הוא עשוי בהחלט למצוא בה פגמים ופניות, נטיות לב וחוסר טהרה.

עתה, משהוא כבר ניצב על שלבי הסולם המוביל לשמיים, ב"מבט מלמעלה" הוא רואה את המציאות טוב יותר, וגם מושגיו על טהרה ותקון – נקיים וברורים יותר.

משום כך, אף שרחץ ("ורחץ"), הוא חש שעליו לשוב ולרחוץ ("רחצה"), להטהר באופן נעלה ומדויק יותר, לעשות "תשובה על תשובה", משום שעתה הוא נמצא במקום אחר ומסוגל להבין בדקויות שבתחילה לא היה מודע להן כלל. (ולכן רק עתה מברכים…)

 

מוציא מצה

מצה, כפי שבארנו בענין חמץ ומצה, מרמזת על קדושתו הפנימית של האדם, על הטוב והקדוש שבו שהוא מתגלה ללא אויר ו"נפוח" מיותר. הוא – כפי שהוא באמת.

עתה, לאחר "רחץ" ו"רחצה", לאחר שבירה ותקון, ולאחר "מגיד" דבורים של קודש. לאחר שאדם עשה איזו עבודה וצעד איזו כברת דרך, מתחיל להתגלות בו הטוב האמיתי. "מוציא – מצה". "המצה", החלק הנקי והקדוש – יוצא. וכן מרומז ענין זה באופן נפלא בספורו של רבי נחמן "בן מלך מאבנים טובות":

"פעם אחת היה הבן מלך מחתך עצים וניקף (נחתך) באצבעו, ורצתה הבת מלכה לכרוך את אצבעו, וראתה שם אבן טוב" (כפי שהבטיח הצדיק באותו ספור למלך, שיוולד לו בן שעשוי כולו מאבנים טובות). ומפורסמת בין חסידי ברסלב אמרה הנוגעת לקטע הזה בספור: "כשיורד דם (כפי שבן המלך נפצע) אז רואים את היהלום" דהיינו כשעובדים את ה' במסירות ומתוך מאמץ כפי שביארנו את סימני ליל-הסדר, אז מתגלה ה"יהלום" דהיינו הטוב הפנימי, האמיתי והקדוש שבאדם, אז "יוצאת" ה"מצה".

 

מרור

נו, מרירות כבר היתה לנו? יש עוד קצת…

סיפר רבי נחמן מעשה: פעם אחת יצא יהודי אחד עם גוי לעשות טיול ברחבי תבל. בדרך אזל כספם ולא היה להם מה לאכול ובדיוק הגיע ערב פסח. אמר היהודי לגוי: אני אלמד אותך קצת ממנהגי היהודים בפסח, ובערב נכנס לאיזה בית כנסת והיהודים, רחמנים הם והם ירחמו עלינו ויקחו אותנו כאורחים לסדר פסח. ואכן, הוא לימד אותו איך עושים קדוש ונוטלים ידים וכו', רק שכח להגיד לו שלפני שמתחילים לאכול את הסעודה אוכלים מרור…

בערב נכנסו לבית הכנסת, ואכן בעל הבית אחד לקח את היהודי לאורח ובעל הבית אחר לקח את הגוי, בחשבו שגם הוא יהודי.

רעב ומצפה הסב הגוי לשולחן הסדר, בתחילה נתנו לו כרפס במי מלח ושאר דברים הנהוגים בסדר, אמרו את ההגדה, נטלו ידיים לאכול מצה והוא – שמח, כי כפי שלימדו היהודי – עתה יאכלו בשר ודגים ומיני מטעמים.

אך פתאום – נותנים לו מרור, ונדמה לו, שזהו כל האוכל שיגישו. בכעס גדול קם מן השולחן וברח מן הבית בצעקות וקללות על היהודים, "אחרי כל הסדר נותנים דברים כאלו".

מר נפש ורעב שב אל בית הכנסת, ובחצות לילה מופיע היהודי, שבע וטוב לב.

מששאל את חברו לשלומו סיפר לו הלה בכעס גדול על הרפתקאותיו. אמר לו היהודי "גוי שוטה, אם היית מחכה עוד מעט היית אוכל כל טוב כמוני"!

עוד קצת סבלנות, ומגיעה הסעודה הגדולה! אבל לפני כן צריך לאכול עוד קצת מרור. ומבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות הלכות בציעת הפת ח' סעיף י"ז) "והמרירות שצריכין לסבול הוא בכמה בחינות, כי הרבה צריכין לסבול מרירות ממש ברבוי המניעות והסכסוכים להתקרב לנקודת האמת, ומניעות מחמת פרנסה ולפעמים יסורי הגוף או מבנים חס ושלום, וגם הקושיות והבלבולים המעקמין את הלב גם זה בחינת מרירות, ובכמה אפנים זה המרירות (הבלבולים והמבוכות בנפש) קשה מהכל.

אבל מי שרוצה לחוס על עצמו, להמלט מבאר-שחת ומטיט היון (של עוונותיו ובלבוליו) בהכרח שיסבול מרירות אלו לפי בחינתו, ואז יזכה לשלום (עם עצמו ועם העולם כולו, שזוהי שלוות הנפש והעונג שכולנו מקווים לו).

…אבל צריכין לידע ולהאמין שה' שולח המרירות ברחמנות ומשליך כל חטאותיו (של האדם) אחר גוו, ואינו שולח לו מרירות כפי עוונתיו רק כפי יכולתו. אבל על כל פנים בהכרח שיסבול זה המרירות. וזה בחינת (מה שאנו) מטבלין המרור בחרוסת"…

גם במרירות יש חסד גדול, גם היא "מוקטנת" למידותינו ו"מומתקת בחרוסת". רק צריך להשתדל "להשאר לשבת" ולא לברוח כשהיא באה, כי מיד מיד מגיעה הסעודה…

 

כורך

כורכים מצה ומרור ואוכלים אותם יחד.

הטוב (המצה) והרע (מרור) עדיין מעורבים בנו. עדיין לא הגענו אל השלמות הסופית. וטוב שנזכור זאת (כורך) בטרם נתענג על פרי מעשינו (שולחן עורך).

 

שולחן עורך

סועדים סעודת חג.

כן, גם בעולם הזה, אפילו בטרם האור הגנוז וצפון לצדיקים לעולם הבא, נותן לנו הקדוש ברוך הוא לעיתים "אתנחתות" של עונג. אפשרות "להציץ" ו"לטעום" מהטוב והנעים, להנות מהשגנו ולחוש במתיקות המדהימה של עבודתנו – עבודת ה'.

 

צפון

אוכלים מן האפיקומן.

ממה ששברנו מן המצה, אי שם "בתחילת הדרך" אנו נהנים בסוף. לרמז על הסוף האחרון, על תקות העולם הבא והשארות הנפש.

"צפון", "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהילים ל"א כ'). גם לנו הקדוש ברוך הוא "החביא" משהו, מחכה לסוף כדי לשמח אותנו בו.

 

ברך, הלל

מברכים ברכת המזון ואומרים "הלל הגדול".

ומשטועמים מהטוב הגנוז וצפון, משחשים את פירות המעשים הטובים – מה נותר מלבד לברך ולהלל?

 

נרצה

מי ש"עבר בשלום" את המסלול הזה ותמיד המשיך הלאה, בודאי הגיע לסוף הטוב והוא רצוי וחביב לפני בוראו, וכלשון ההגדה "אם עשה כסדר הזה – יהי רצוי לפני הא-ל, וכל המקיים מצות פסח כהלכתו, לעד עומדת צדקתו, ומגן ה' בעזרתו" סימן "נרצה" אינו מלמד רק שאנו רצויים בעיניו, אלא בא גם ללמד, שהגענו לפסגת ותכלית המעלה – למדת הרצון, דהיינו שאנו רוצים אותו יתברך תמיד, שלזה מכוונים כל העליות והירידות של האדם בימי חלדו, לבחון ולחזק את רצונו אל הקדושה, בכל מצב ולמרות הכל.

 

שני מצבים יסודיים עוברים תדיר על האדם: עליה וירידה, חושך ואור, ובשניהם מאיים על הרצון לקדושה כח נגדי.

בעליה, דהיינו בעת שהאדם מצליח ומתקדם וחש בטוב, אזי סכנתו – גאוה. ומשילכד ברשתה, כבר איבד את הרצון להוסיף ולעלות, שהרי הוא חש שכבר עלה, השיג והגיע. ובאמת, כותב רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן ס"ג) "כי אם יחשוב וידמה בדעתו, שכבר נתקרב להשם יתברך ויודע בידיעות השם יתברך, זה סימן שאינו יודע כלום, כי אם היה יודע קצת מהשם יתברך, היה יודע שהוא רחוק מאד ממנו, כי כל מה שמתקרב יותר להשם יתברך ויודע יותר, הוא יודע שהוא רחוק מאד ואינו יודע כלל"…

והכלל, שלעולה אומרים: "תמשיך לרצות!", "יש עוד, עד אין סוף, השגות ודרגות רוחניות חדשות" "…"אל תעצור!"

ובירידה, דהיינו בעת שהאדם נכשל ומועד, חלילה, אזי סכנתו – יאוש, שמפאת כשלונו אינו רוצה עוד לשוב ולעלות, לשוב ולטפס, כי נדמה לו שהוא חסר סכוי ולעולם לא יגיע, וכמו שכותב רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן תנינא ז' סעיף ז') "ויש בני אדם שמונחים במדרגה התחתונה מאד, עד שהיו מייאשין עצמן לגמרי, חס ושלום, כי נדמה להם, שהם רחוקים מאד מהשם יתברך וכבר אבד נצחם (סיכוים לזכות בנצחיות) ותוחלתם מה'. צריך הצדיק שיהיה לו כח לעוררם ולהקיצם, שלא יהיו מייאשין עצמן בשום אופן בעולם, יהיה איך שיהיה, ולהראות להם ולהאיר בהם, כי עדיין ה' עימם ואצלם וקרוב להם, ואפילו בתוך הארץ ממש, אפילו אם נפל לשאול תחתיות, חס ושלום, אף על פי כן, שם דייקא נמצא כבודו יתברך, כי "מלוא כל הארץ כבודו"!"

ועל כן, ליורד ונופל אומרים גם כן: "תמשיך לרצות!" "גם לך יש תקוה וסכוי, אל תתיאש!"

ומבאר עוד רבי נתן במעלת הרצון אל הקדושה (לקוטי הלכות חושן משפט הלכות ערב ג' אות ה')"ואפילו אם האדם הוא כמו שהוא, כל זמן שעדיין הוא זוכר את ה', ורצונו חזק לשוב אליו יתברך, אף על פי שזה כמה (זמן) אשר הוא כוסף לשוב אליו יתברך ועדיין לא זכה לתשובה, אדרבא, פגם בכל פעם יותר, אף על פי כן יחזק את עצמו ברצון יותר ויותר וירגיל עצמו לכסוף ולהשתוקק להשם יתברך תמיד בכל עת, ועל ידי זה בוודאי סוף כל סוף יזכה לתשובה שלמה בלי ספק!

ודרך זו היא עצה טובה ונכונה לכל אדם שבעולם מגדול ועד קטן, הן צדיק גדול מאד או איש כשר באמת העובד את ה' ועולה בכל פעם למדרגה גבוהה יותר, והן אנשים קטנים במעלה מאד, אפילו המונחים בשאול תחתיות חס ושלום, אף על פי כן, על ידי הרצון כולם יכולים לעלות מתכלית מדרגה התחתונה עד רום המעלות.

ואי אפשר לבאר כלל עוצם מעלת הרצון והכסופין דקדושה, וצריך כל אדם להרגיל את עצמו בזה מאד – לכסוף ולהשתוקק תמיד להשם יתברך ברצון חזק ותקיף. ואת זה יכול בוודאי כל אדם לקיים, אפילו הפחות שבפחותים, כי יהיה איך שיהיה, תמיד יוכל לומר: אף על פי כן אני רוצה ומשתוקק ברצון חזק לשוב להשם יתברך.

ובאמת, בוודאי רצון כל אחד מישראל חזק מאד לשוב אליו יתברך, רק מחמת שאין יודעים מעלת הרצון, שהרצון בעצמו טוב מאד, והם רואים שכמה פעמים נכספו ברצון חזק לשם יתברך ואף על פי כן לא זכו לעבודת ה', וגם קצת (מהם) פגמו יותר, על כן הם מתייאשים מעצמם ושוכחים לכסוף יותר, עד שנעלם אצלם הרצון.

ובאמת פגם זה קשה מהכל, כי אם לא ירפה ולא יטוש ולא יעזוב את הרצון בשום אופן, אדרבא, ירגיל את עצמו לכסוף ולהשתוקק בכל פעם ברצון חזק יותר ויותר לשם יתברך, יוכל לזכות על ידי זה לתשובה שלמה באמת ולעלות בכל המעלות של הקדושה"!

ומי שעומד בגבורה בקרב הזה, ותמיד רוצה. בין בעליה – שמצפה לעלות עוד למעלה, ובין בירידה – שמאמין שיוכל לצאת ממקומו ולעלות שוב, אזי הוא "מגבש" את החלק הפנימי והקדוש ביותר בנפש – הרצון.

ומשהוא רוצה את ה' תמיד, ותמיד מבקש את קרבתו, עד הסוף, אזי לבסוף הוא רצוי, ועליו נאמר "נרצה".

"אם עשה כסדר הזה", עלה וירד, נשבר ותוקן, ותמיד ביקש לעלות, תמיד חפץ להתקדם – "יהיה רצוי לפני הא-ל" שבלי ספק יגיע, כהבטחת רבי נתן, אל תקונו הסופי והשלם.

 

(לאתר האינטרנט של הרב ארז דורון, לחץ כאן)

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support