מאת: הרב שמחה גולשבסקי ז"ל

"כי כל מיני צער וכל היסורים אינם רק מחסרון הדעת" (ליקו"מ ר"נ).

רבינו הק', שכל שבילי הרקיע והיכלות מעלה פתוחים לפניו, וכל רז לא אניס ליה, שוב מדהים אותנו בפשטות חידושיו הטורפים בפנינו את כל מערך ומהלך מחשבותינו. לא המציאות הפיזית – קובע רבינו במסמרות פלדה – לא המצב הגשמי קובע את מידת אושרו של האדם או צערו, אלא – חסרון דעתו.

תרין רעין

במילים אחרות – יכולים אנו למצוא בעולמנו שני בני אדם: האחד – בריא אולם, עטיניו מלאים חלב, עשיר כקרח, גיבור חיל ויושב בכבודו של עולם. כלומר, מצבו החומרי מן המשופרים ביותר, ועם כל זאת – הינו מלא צער ויסורים, כל ימיו כעס ומכאובות, וגם על משכבו לא ינוח, כי לבו רודף עליו ומטרידו.

ולעומתו – חבירו – נגוע חולי ומכאובים, עני מרוד וחסר כל, מוקף בחבילי טרדות וצרות שונות ומשונות, ועם כל זאת צהלתו בפניו וגם בליבו, מלא שמחה תמיד, ועל כל גל וגל של צרות ינענע לו בראשו, יניח לו לחלוף מעליו ומיד יצוף ראשו מעברו השני, מחוזק ומחושל יותר. הוא איתן באמונתו ותקוותו, ושמחתו מעידה עליו. כי כל רגע ורגע נכון הוא לפצוח בשיר ולצאת במחול.

מה מפריד בין הני תרי רעין? – פיסת מידע! – אומר רבינו הק', ותו לא.

הראשון, שגורלו "שפר עליו", "המצליח" הגדול אינו אלא חסר דעת. נפל הוא מן הדעת דקדושה, ותולה את כל מאורעותיו בטבע וחוקיו. וע"כ נדמה לו, שכל גורלו מופקד בידיו שלו, ואם לא יעשה ויפעל בכוחו – לא תגיע אליו הטובה. ע"כ מוחו וליבו משוטטים יום ולילה, מסיירים את נכסיו ברצוא ושוב, סורקים את חשבונותיו ללא הפוגה, וכולו דאגה מפני הבאות. וכאשר יפול חלילה, וידמה בעיניו כי עפ"י חוקי הטבע וההסתברות אין לו סיכויים רבים לקום ולשנות את מצבו, מיד הוא משליך את עצמו לתוך זרועות היאוש.

אך גם בפסגות ההצלחה מייסר אותו ללא הרף מצפונו, ורגשי אשמה מציפים את ישותו, שלא טוב עשה כאן, ולא פעל נכון שם, וכן הלאה וכן הלאה, שהרי הכל תלוי בו, בכשרונו וביכולותיו לתמרן בין חוקי הטבע ואיתניו. וע"כ כאשר תפקוד אותו הצרה – קרי – מצב מחודש שאינו תואם את תכניותיו וציפיותיו, והולך לו שלא כסדר רצונו. הפסד כספי כי יפגע בו, חולי ומכאוב, או כשלון ואכזבה, מיד הוא מייסר את עצמו ומתבשל במיציו: מדוע ולמה אירע לי כזאת? שמא אם הייתי פועל אחרת על פי חוקי הטבע – הייתי מונע ומשנה את אשר אירע לי וכו'. ואם צרתו צרה שקשה – שוב – עפ"י דרך הטבע – להחלץ ממנה – יאבד עד מהרה את תקוותו, ואז כאשר תגיע עתו, כי אין לך אדם שאין לו שעה, ותפקוד אותו הטובה, לא יהיה עוד על מקומו לקבלה, כי ברח והלך לו.

ובאמת, אמר רבינו הק': אילו היה יודע, שכל העובר עליו הינו בהשגחה פרטית מדוקדקת ואין שום מקרה, והכל הינו פועל יוצא של רחמיו ית' האין סופיים ומידת טובו, אילו היה יודע, שדייקא בדרך זו עתידה לבוא עליו טובה ושלוה מאין כמותה, הלא היה משתנה מצב רוחו מקצה לקצה, שש ושמח היה, ואפילו את יסורי גופו, שבהכרח מרגישים היה לו קל ונוח לקבל. אמור מעתה מה המפריד בינו לבין השמחה והאושר? פיסת מידע ותו לא – המידע אודות הטובה שעתידה להגיע עדיו דייקא דרך מצבו הנוכחי הנקרא בשגיונותיו – "יסורים".

"לטובתי נשברה רגל פרתי"

הדוגמאות רבות מספור, וכל אחד מאיתנו היה יכול למלא כרכים שלמים בסיפורי נפלאות ההשגחה עמו, כיצד דייקא במצבים קשים, שחשב שאין מוצא מהם, התגלה לו, כי אלוקים חשבה לטובה, והם גופא התהפכו לטובתו.

נזכיר לדוגמא ולצורך ההמחשה את המעשה המובא במדרש אודות אבא יודן שירד מנכסיו, עד שהגיע לנקודת שפל קשה, ואז בעת שחרש עם פרתו את חלקת אדמתו הזעירה שנותרה לו לפליטה מכל נכסיו העצומים, כאילו לא די היה ביסורי אובדן נחלתו – נפלה פרתו לפתע לתוך בור בשדה ושברה את רגלה. אך מהרה התהפך הצער הכפול והתוגה הנוספת לשמחה עצומה, כי ברדתו אל הבור מצא שם אוצר גדול שהפכו באחת לעשיר גדול כבימי קדם.

מה הפריד, אם כן, וחילק בין מצבו על שפת הבור לבין מצבו בתוך הבור? לא אושר ולא עוני, לא מציאות גשמית. כי הרי האוצר כבר היה בחלקו והמתין לו. ההבדל היחיד היה בפיסת המידע האומרת – זכית באוצר כביר.

אמונה וידיעה

אמנם, נשאלת כאן השאלה הרי אין האדם חוזה בכוכבים, ואינו נביא הצופה לעתיד ורואה את הנסתר ממנו, כיצד יידע אם כן את הטובה העתידה לבוא עליו, כדי שישמח בה ויחלץ מיסוריו? אמנם שאלה זו – אין ראוי לה שתישאל כלל, כי כיוון והאמת המוחלטת היא ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד", מה לי אם רואה הינו או לא? אם ודאי היא שהטובה עתידה לבא, ובשביל טובה זו כדאי ומשתלם לסבול את המצב הנקרא בלשונו "יסורים", כלומר, אם הוא מאמין בכך באמת, הרי זה כאילו הוא רואה בעיניו ממש, כי "אמונה היא בחי' ראיה" (סה"מ), והמאמין באמת אין חלוק אצלו בין ידיעה בחושים לבין אמונתו בדבר שעדיין לא נקלט ונצוד ברדאר חושיו.

הדאגה מיותרת

ושוב – לצורך ההמחשה וההפנמה של השגה חשובה וחיונית כל כך ננקוט בדוגמא נוספת – אדם מכובד ובעל בעמיו, שנגזרה עליו עבודת פרך הכרוכה גם בבושה ובזיון, ודאי סובל צער נורא עד הנפש. אבל אם למערך מחשבתו ומבנה רעיונותיו תתווסף פיסת מידע, נתון אחד קטנטן, המבוטא באותיות ספורות. למשל: "בסוף יום עבודתך תקבל בשכרך אלף דינרי זהב במזומן"… איזה שינוי עצום יתחולל בקרבו, הרי צערו ויסוריו יתפוגגו כלא היו אל מול הנחת העצומה שישאב מן הציפיה לטובה העתידה לבוא לו.

המבין דבר מתוך דבר יבין, שכל חיינו הינם, בעצם רצף של מצבים כאלו. וכאשר מגיעה הישועה, והאדם מתבונן לאחוריו ומסכם את נסיונו, הוא רואה בעליל שכל צערו ודאגותיו היו מיותרים, ולשוא סבל וייסר את עצמו.

שני מנגנוני הפעלה – טבע והשגחה

"ואם כן" – מסכם רבינו הק' – "עיקר הצער של ישראל והגלות שלהם היא רק ע"יז בעצמו, שאין להם דעת, ותולין בטבע, היינו שמחמת חסרון הדעת, שכל הקורה עמו הינו בהשגחת רחמיו והכל לטובתו – מחמת חסרון זה בלבד הוא סובל צער" (שם).

ובענין זה של טבע והשגחה מאריך מוהרנ"ת הרבה (עיין פ"ו הלכה ה'. נט"י ב' ועוד) אך בטרם ננסה לדלות מעט מן העצות והלקחים העולים מים חכמתו, נעתיק את שורש הדברים ותמציתם מ"ליקוטי מוהר"ן":

"כי זה טובה גדולה שיש טבע והשגחה, כי כשהאדם עושה טוב, אזי מנהיג אותו בהשגחה וכשהוא אינו טוב, ואם היה מנהיג אותו בהשגחה לא היה יכול להגיע לו שום טובה, אזי מניח אותו על הטבע, ויכול להיות שיהיה לו טובות על פי הטבע, ואם לא היה רק השגחה היה אפשר שתתבטל ההשגחה לגמרי. כי כשהיה רואה ית' שאין האדם מתנהג כראוי, היה כועס והיה מסיר ההשגחה לגמרי, אבל עכשיו מניחו ע"פ הטבע. וכשהוא חוזר למוטב משגיח עליו כנ"ל.

ובאמת אין אנו יכולין להבין מהו טבע והשגחה, כי באמת גם הטבע הוא השגחתו ית'. וזה אי אפשר לאדם להבין שני דברים כאחד, דהיינו הטבע, שבאמת הוא השגחתו ית'". (ליקומ"ת י"ז).

שני סוגי ניהול והשגחה – אומר רביה"ק – חקק הקב"ה בעולמו, וקראם בשם. האחד – "השגחה", והשני – "טבע", שני מנגנוני הפעלה.

השגחה – ניהול ישיר ע"י השם יתברך

באמצעות ההשגחה מושגח, כביכול האדם ומנוהל ישירות ע"י הבורא ית' ללא שום מחויבות לשום מערכת חוקים וכללים קבועים, וללא שום שעבוד למערכת טבעים כלשהי. דרך ההשגחה הינה בת חורין לחלוטין. הקב"ה, כביכול מביט בעיני השגחתו ישירות על מעשה האדם, ומנהל את מאורעותיו וענייניו ברוב רחמיו וחסדיו, ומזמן לו את הנצרך לו ברוחניות ובגשמיות, כשהכלל הקובע ושולט הוא – הטוב ביותר לאדם באופן מוחלט הוא שיקרה עמו.

טבע – הטייס האוטומטי

לעתיד לבוא, מגלה רבינו הק' (בליקומ"ת ח'), כשיהיה חידוש העולם, ואז יתבטל הטבע לגמרי, ויתנהג העולם ע"י השגחה לבד. ואז יתעד שיר חדש, בבחי' "שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה", היינו שלעתיד לבוא יראה כל אחד ואחד עין בעין בכל  רגע ורגע את נפלאות ההשגחה עימו, כי מגודל האמונה שיזכה כל אחד – יראה בחוש למרחוק, ואז יידע בפרוטרוט כיצד כל מה שהיה עימו הוא נפלאות ה'. כי יפתחו שערי החכמה והדעת, וכ"א יוכל לדעת כל מה שיצמח עד הסוף מכל מה שנעשה עימו. וישכיל לידע מה גדולים רחמי ה', וכמה אהבה וחמלה אין סופיים מונחים בכל תנועה ותנועה ובכל פעולה ופעולה שפועל עמו יוצר בראשית.

והתוצאה הישירה של התגלות הדעת העצומה הזו תהיה שיר מופלא – שיר של נפלאות שיבקע ויפלס דרכו ממעמקי ליבנו אל פינו ולשוננו.

והדרך השניה היא דרך הטבע – דרך הנהגה זו משולה למעין מערך ניהול ותפקוד אוטומאטי, מעין נהג וטייס אוטומטי, המנהל את העולם לפי מערכת כללים שנקבעה מראש, אינה משתנה, ואינה מתגמשת לעולם. מערכת חוקים וכללים סבוכה אמנם, מורכבת עד אין קץ, ואינה נתפשת בשום מוח אנושי. אך קבועה ושרירותית. דרך ניהול זו אומר רבינו – נועדה עבור בני אדם שנפלטו, כביכול ממערכת הניהול השניה – ההשגחה. אנשים, שאם יצטרכו להיות מנוהלים ומושגחים ישירות ע"י הבורא ית' – תבוא להם ח"ו כליה. כי כיון שהרעו את מעשיהם, והפנו את עורפם לעיני השגחתו, יחייבו ח"ו רחמי ההשגחה לכלותם מעל פני האדמה. ע"כ השי"ת באריכות אפו ורחמיו נתן להם מפלט בדרך הטבע. האנשים הללו ישָלטו מעתה ע"י מנגנוני הטבע המקריים כביכול, ואזי יתכן כי באופן מקרי תבוא להם טובה ויוכלו עכ"פ להתקיים ולשרוד עד אשר יעשו תשובה, ישנו אורחותיהם וישובו אל דרך ההשגחה הישירה.

הבחירה ביד האדם

כמובן שהחלוקה אינה חדה ומוחלטת. כל אחד ואחד מאתנו מונהג בו זמנית הן ע"י טבע והן ע"י השגחה. ומדרגת עוצמתה של ההשגחה על כל אחד ואחד מאתנו משתנה מרגע לרגע, ואפילו משבריר שניה לשבריר שניה.

כי הכל תלוי בבחירתו של האדם, האדם בעצמו הוא הקובע באיזה מקום על הסקלה הזו – שקצה האחד שלה הוא הנהגת הטבע המוחלטת (האפס המוחלט), והקצה השני שלה הוא השגחה מוחלטת – הוא רוצה להיות. ובאמת שני הקצוות הללו הינם תאורטיים, כי בפועל במציאות החיים, א"א לשום אדם לעולם לאחוז באחד משני קצוות אלו באופן מוחלט ועם זאת להתקיים ולהשאר בחיים. "כי באמת גם הטבע הוא השגחתו ית'" (שם), אלא שההשגחה המלובשת בטבע היא כהשגחתו של אדם הפוזל ומביט מזוית עינו – "מאחורי כתפיה" כלשון הזוהר. וא"כ א"א ששום אדם ינוהל כליל על ידי מערכת הטבע לבדה, ותמיד יהיו מעורבים בה, כביכול אחוזים מסויימים של השגחה. וכן לגבי הקצה השני של ההשגחה א"א בשום אופן לשום צדיק להיות דבוק כליל בהשגחה, כי אזי יתבטל כליל ממציאותו ויתכלל בו יתברך, והרי "הקב"ה רוצה בעבודתנו, כמ"ש ואבית תהילה מגושי עפר מקרוצי חומר, ובשביל זה צריך שלא ישאר כן אלא עד עת שיבוא הקב"ה בעצמו ויטול נשמתו" (ליקו"מ ד' ט').

כיצד בוחרים?

כיצד א"כ נקבע מקומו של האדם בסולם הטבע וההשגחה? תשובה לשאלה זו אנו מוצאים בכלל המסור לנו מחכמינו ז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, ובמידה שאדם מודד מודדים לו". כלומר, לפי המידה בה האדם מאמין בהשגחה ותולה את עיניו אליו יתברך, ומרכז את כל כח ראיתו באופן הממוקד ביותר אליו יתברך – בה במידה הוא ממשיך על עצמו את עוצמת ההשגחה, את עוצמת ההבטה של עיני ה' עליו. וממילא, כיון שאין האדם קבוע במדרגה אחת של דבקות באמונת ההשגחה, ממילא נמהלת ההשגחה עליו בטבעיות. וכל עבודתנו בתורה ובתפילה היא לזכות להגדיל את מוחנו, כדי שנוכל להיישיר את מבט עיני רוחנו יותר ויותר אליו יתברך בבחי' "עיני כל אליך ישברו" ללא שום פזילה לצדדים.

נקודה נוספת, שעם כל פשטותה יש להזכירה, היא שהציפיה והיחול אל השגחת ה' יתברך כוללת בתוכה, כמובן, את האמונה המוחלטת כי ליבה של השגחה זו היא האהבה האין סופית של השי"ת ליצירי כפיו, וע"כ "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" – כל מה שעושה עמו השי"ת הוא תכלית החסד והרחמים והטוב ביותר עבורנו ברוחניות ובגשמיות עד סוף כל הדורות. כי ללא האמונה הזו – גם אם יאמין בהשגחת ה' – אין זו אלא אמונה כוזבית שתוליד בליבו רק עצבות וכעס.

כל אחד מאתנו, אם כן, נמצא, כאמור, בכל רגע נתון על אחד משלבי הסולם הזה, מטפס ועולה מעלה מעלה בדרכו אל הדבקות המוחלטת והאמונה השלימה בהשגחתו ית'. ולפי מידת דבקותו בעיני השגחתו כן יתבטלו ממנו יסוריו. לפי מידת בטחונו, שכל מה שנעשה עמו, גם אם אינו עולה בקנה אחד עם רצונותיו ותכניותיו, הוא הטוב ביותר עבורו, והוא הוא שיצמיח לו את ישועתו ויביאהו אל תכלית הטוב – בה במידה מסתלקים ממנו היסורים המדומים – והמנוחה, השלוה, האושר והשמחה קונים שביתה בליבו. כי ע"י אמונת ההשגחה האיתנה בליבו – למרחוק עיניו יביטו והוא צופה ומביט ממש כאילו רואה בעיניו את הטובה העתידה לצמוח לו ע"י מעשי ה'.

כיצד להתכלל בעיני ה' ולהמשיך עליו את ההשגחה?

שתי דרכים למקום

כדי שנזכה להמשיך עלינו את השגחת ה' הישירה, הלביש הקב"ה ברחמיו את אור עיניו בשתי דרכים ועבודות. האחת היא דרך התורה, "כי ע"י המשכת התורה נמשך השגחה, כי התורה היא טנת"א (טעמים נקודות, תגים, אותיות) שהם תלת גוונין דעינא ובת עין. נמצא כשחכם מביא תורה, נמצא שמביא כח הראות של השגחת השי"ת עלינו. וע"י שאנחנו קרובים אל התורה, נמצא שאנחנו קרובים אל הראות, ועי"ז כח הראות נחזר לעיניו, ונתראים ונצטיירים אנחנו בעיניו" (ליקו"מ י"ג ד').

האדם הזוכה לעסוק בתורה בדבקות, בדחילו וברחימו, בקדושה ובטהרה, בכוונה נכונה ובביטול כל הרגשותיו – זוכה להתכלל ולהתבטל באור עיניו ית'.

כי בתורה הקדושה מלובשים המוחין האדירים המודיעים כי "אין עוד מלבדו". והתורה הקדושה מסננת, מבררת ומרחיקה מעלינו כל מחשבת ספק וחשד בטוב השגחתו ית' עלינו, כי כשהבור מלא מים אין בו נחשים ועקרבים.

והדרך השניה היא דרך התפלה, דהיינו דבקות המוחין באמונה השלימה, בידיעה שהשי"ת לבדו ואין בלתו מנהיג את עולמו ואהבתו אותו היא המניע היחיד של סבך מאורעותינו ועניננו, כנ"ל.

והאמונה הזו היא בחי' ראיה (סה"מ) כי הזוכה לגדלות המוחין ומרחיב דעתו באמונה זו הרי הוא ממש רואה את ה' בבחי' "ואראה את ה'", וזוכה כי "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים – ר"ת אמונה (ליקו"ה). ועיקר זמנה של דבקות זו היא בזמן  התפילה, ובעיקר בשחרית, שאז כידוע נשפעים לאדם עיקר המוחין דגדלות. (ליקו"ה תפילין ה' ועוד). ע"כ זה הזמן לשנן ולהעמיק בפסוקי ההשגחה והאמונה שסדרו לנו נביאים וצדיקים על סדר התפילה בשירה ובזמרה ובטוב לבב כדי לזכות עי"ז להמשיך עלינו כראוי את שפע המוחין דגדלות היורדין אז.

וזה בחי' ז"א ונוק'. כי התורה היא בחי' ז"א כידוע, ועבודת הדבקות והאמונה היא בבחי' מלכות.

תורה ותפילה – התלות ההדדית

ובאמת, אע"פ ששתי העבודות הללו למטרה אחת יגיעו, מ"מ שתיהן כאחת טובות, והא בהא תליא, כי א"א לאדם להגיע לתכלית הדביקות בהשגחה, אלא ע"י שתיהן. כי לא עם הארץ חסיד, ו"המסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". ו"התורה לבדה ללא תפילה בודאי אינה כלום, כי אפשר להיות למדן ורשע גמור" ו"לא זכה – נעשית לו סם מות" (ליקו"מ ל"א). ע"כ צריך תמיד לעסוק בתורה, שהיא בחי' ז"א, ובשעת לימודו יהיה דבוק ואחוז במטרתו – להגיע, באמצעות הלימוד, אל הדביקות וההתכללות באור עיני ה'. כי כל זמן שאינו לומד כך בעצם אינו לומד תורה, אלא חכמה המשאילה את שמה מן התורה, כי התורה הק' נקראת תורה מלשון ראיה והוראה, כי הוא ממש כח ראיתו ית' כביכול ואור עיניו, וכל כוונתו ית' בנתינת התורה לישראל היתה כדי להמשיך עליהם את אור עיני השגחתו, ולתת בידיהם כלי, שבאמצעותו יוכלו להתבטל ולהתכלל בתוך אור ההשגחה. וכשלומד מתוך כוונה זו, ולבו בוער בקרבו לזכות לאמונה בהשגחתו ית' ובמידת טובו. ממילא, אין ספק, שכאשר תבוא לפניו ההזדמנות – בתפילה ובהתבודדות – להדבק ישירות בה', ללא לבושי המוחין דז"א וחידושי התורה, ישוש עליה כמוצא שלל רב, ויתכלל בחשק ובדביקות, כי לזאת אוותה נפשו, בבחי' – כל ימי הייתי מצטער מתי יבא לידי ואקיימנו. (ועיין ליקו"מ ב' ו') ואזי נעשה יחוד תורה ותפילה וכו' יחוד ז"א ונוק'. אך לדאבון כל לב "כרום זולות לבני אדם" – אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם כגון תפילה. (רש"י ברכות ו'). ואצל רובא דעלמא מוזנחת ומזולזלת הכמיהה לאמונת ההשגחה, וממילא התפילה נמצאת בקטנות עצומה, וממילא התורה נלמדת, לא מתוך שאיפה לדביקות וביטול, אלא מתוך כוונות אחרות שלא לשמה.

ואז נופלים לדרך הטבע, ותולים את המאורעות בחוקי הטבע ובמזל, ואז נופלים לדרך המחשבה של הגוים ואומין דעלמא והיסורים מורגשים ומייסרים ר"ל.

סוד הירידה

וכאשר השי"ת מרחם עליו וחפץ לזכותו באור הדביקות והאמונה המזולזל ומנוון אצלו, אזי מפיל השי"ת שינה ודורמיטא על ז"א. ובשעת השינה כידוע, מסתלקים המוחין ועוברים להאיר באמונה. כלומר, המוחין הגדולים של היראה העילאה והדביקות בה' – אינם עוברים עוד, כהרגלם דרך מסכי ז"א, ואינם נזקקים עוד ללבושי התורה וחידושיה, אלא מאירים ישירות במלוא עוצמתם במוחי האמונה והדביקות. כדי לנסרה ולבנותה קומה שלמה כקומת התורה (ר"ח ה'). ואז בעוד מוחי האמונה מקבלים הארה עצומה, בה בעת, על מוחי הלימוד נופלת תרדמה.

המהלך המופלא הזה הוא כמובן חסד עליון, עצום ונורא, שתכליתו הבראת האדם והרמתו אל פסגות חדשות של דביקות באמונת ההשגחה. כי ע"י הסתלקות המוחין מאלצים אותו משמים לאמץ את שרירי אמונתו, וממילא לנשאותה ולחזקה. אך לרוב בני האדם הרגילים בעיקר בהרגשי הלימוד ונועם חידוד המוחין – שכל חיותם, שעשועיהם ותענוגם הם מפעולת השכל והמוחין – והרגש התפילה אינו מפותח דיו ואפילו מנוון אצלם, ונועם הדביקות והאמונה – זר להם כי אינם רגילים לעמוד נוכח פני ה' ולשפוך ליבם לפניו כדבר איש אל רעהו, ממילא כאשר נלקחים מהם מוחי הלימוד ומוזרמים אך ורק לעבר מוח האמונה, נדמה הדבר בעיניהם כחשיכה ותרדמה, ואימה ועלטה נופלות עליהם, והם מדמים בנפשם, ר"ל, כי ה' אלוקיהם ישן וזנח אותם ח"ו. ומכאן קצרה הדרך אל הנפילה בידי הס"מ האורב לאדם תמיד, וביותר בעת כזאת. כעת שהוא סמוך לגאולתו ולהגדלת אמונתו – דייקא אז הוא מתגבר להשמיד להרוג ולאבד ר"ל.

הישועה ע"י דמעות ה'

"וכשהקב"ה" – אומר רבינו – "רוצה לרחם על ישראל ולהושיעם מגלותם ולעשות קץ וסוף מהמיצר להם, היינו כשהקב"ה זוכר שהן שרויין בצער בין העכו"ם, כי זה עיקר הצער מה שהן שרוין בין העכו"ם ולמדו מהם ונפלו מהדעת, ותולין בהמזל והטבע, וזה עיקר הצער שלהם כנ"ל – אזי מוריד שתי דמעות לים הגדול, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו". (ליקו"מ ר"נ).

סוד הדמעות – תגבורת עוצמת ההשגחה

"דמעות הן בחי' השגחה" (שם). היינו בעת שעולה הרצון לפניו – מן הסתם בעקבות זעקת הלב הפנימית של נשמות ישראל הסובלות ומתייסרות משליטת הטבע עליהם, אזי מגיע הרגע בו מחליט הקב"ה לרחם ולהמשיך להם ישועה. והישועה, עפ"י האמור לעיל, היא הארת ההשגחה, הארת הרצון, היינו להאיר לאדם את הדעת. כי הכל בהשגחת רחמיו ואהבתו ית'. ואזי, כד סליק ברעותיה לרחם על בניו, מגביר הקב"ה כביכול את עוצמת הבטתו והשגחתו ומוריד אל האדם, המונח במקום שמונח, הארה עצומה שלא לפי מדרגתו – הארה של מוחין ודעת – של רצון – דהיינו הארה שהכל ברצונו ית' (שזה פירוש "הארת הרצון" ערב ג') וזה בחי' דמעות. כי הדמעות יורו על הגברת עוצמת ההתבוננות וההבטה, כשם שאצל אדם המביט ומאמץ את ראייתו – יזלו דמעותיו מאין הפוגות, הן מחמת מאמץ ההסתכלות בעינא פקיחא, והן מחמת שההתבוננות המעמיקה תעורר את רגשות לבבו, וע"כ אם המראה, בו נתן עיניו, מעורר רחמים – אזי יכמרו רחמיו ומעיניו תירדנה דמעות.

כך הקב"ה, כאשר הוא רואה את בניו מונחים בשפל ופחיתות האמונה הכוזבת בטבע, וצופה ביסוריהם כיצד הם מתגוללים ברפש תאוותיהם ומתייסרים בעצבות, דכאון ומרה שחורה הכרוכים תמיד בעקבות הדואג וחרד מפני איתני הטבע המאיימים תמיד לבולעו – אזי מעמיק להתבונן בהם ולהגביר ולהעצים את השגחתו ועיניו ית' זולגות דמעות, כביכול, והדמעות הללו יורדות ומחלחלות מבעד לכל מסכי הכפירות העוטפים את המוח, ועד מתחת להררי אפר הדאגות תגענה, ואזי נפש היהודי הכמהה תמיד להארת ההשגחה הזו – תרגיש מיד בזריחת קרני שמש ההשגחה ו"שמש צדקה ומרפא בכנפיה", ואז לפתע תכה בו ההכרה, כי השי"ת חי וקיים, ואין עוד מלבדו, וברגע אחד ישליך מעליו את טעותו, וישיר מעליו את קליפות האמונה בטבע, וישיר לאלוקיו שיר של השגחה, שיר של נפלאות (ליקומ"ת ח').

סוד הצונאמי

אך לקליפות שבתוכן נבלע – אין את הכלי המופלא הזה של כמיהה וכיסופין לאמונה בה', ולהם מתהפך האור המרפא לקללה, והתוצאה היא – צונאמי – רעידת אדמה! כי בעת שהשכינה שורה ונפגשים האור האלוקי עם החומר  העכור בריבוי אור מעבר ליכולת הקיבול של החומר, אזי יזדעזע החומר ויתפורר מאימתו יתברך, ואזי תבואנה מכות אל הדביקים בטבע, כי איתני הטבע עצמו יקומו עליהם לבולעם. ושפע מימי הדעת יתהפכו להם לנד ענק של גלי ים, שיעלה מהאוקינוס ויציף את העולם. (ועיין הלכות נט"י ב', שזה סוד קריעת ים-סוף – כי עם בקיעת מימי הדעת העליונה והשפעת מוחי האמונה בהשגחה לעם ישראל נשטפו המצרים ונטבעו בים). והוא הנקרא בלשונם צונמי. וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, וע"כ צנמי גי' קץ, כי צרת הצונאמי נמשכת להם מישועת ישראל הנמשכת מן הקץ האחרון. וגם גי' ים-סוף כי לישראל הזוכים להארת האמונה היא בחי' קריעת ים סוף. וגם גי' (זעיר) אנפין כי ע"י הסתלקות המוחין מזעיר אנפין והארתם בים האמונה כנ"ל באו מימי ים אוקיינוס והציפום.

פורים

וזה סוד ימי הפורים: בבחי' "פור התפוררה הארץ". ובחי' מרדכי גי' רע"ד, כי הרעיד את העולם בהתגלות אורו, והפיל אימה על הגויים, עד שרבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם. "כי להיות כי ענין מרדכי ואסתר היה בסוף השבעים שנה של גלות בבל כנודע, לכן אז כבר בימיהם התחיל ענין תיקון זו"נ כדי לחזור אפין באפין ויגאלו ישראל. וענין התחלה זו היא ענין הדורמיטא שנעשה אז בימיהם, וזה סוד הצרה העצומה שהיתה אז לישראל, אשר עליה נאמר "והנה אימה חשיכה גדולה וכו'" וארז"ל: "חשיכה זו גלות מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל". ועניינו הוא לפי שאז היה ז"א בסוד הדורמיטא" (שער הכוונות – פורים). כי עם ישראל בכלליות היה אז בגלות בבל, וסיבת הגלות כנ"ל היא ההזנחה והזלזול בתפילה ובדביקות האמונה וההשגחה, שממילא פוגעים גם באיכות וכוונת התורה. וגאולה מן הגלות הזו פירושה, כנ"ל הגדלת האמונה והדביקות בהשגחה.

ולצורך הגאולה הזו חייבים היו ישראל לעבור את המסלול הנ"ל שעיקרו הסתלקות המוחין של הלימוד והארתם במוחי האמונה, כדי לנסר את האמונה ולייחד לה את מקומה וחשיבותה שלא תהיה עוד שפלה וטפלה ללימוד ומזולזלת, אלא להיפך שתעלה ותחשב כהלימוד, ואפילו למעלה ממנו, בבחי' "אשת חיל עטרת בעלה". ובעת הסתלקות המוחין מהלימוד, בטרם תבנה האמונה והדבקות, ישנו מצב ביניים – בו נקטנים המוחין אצל האדם וקשה לו לשאת עיניו בבטחון אל ה' ולתלות עצמו כראוי בהשגחתו, וכשהאדם מסיט ח"ו עיניו מהביט אל ה' – אזי גם השי"ת כביכול מסיט את הבטתו והשגחתו ממנו, ואז הוא בסכנה גדולה, ליפול לאמונה הכוזבית בדרך הטבע והמזלות.

מזימת המן – להפיל את ישראל לטבע

"ונודע כי המן הרשע היה אסטרולוג גדול כנודע בענין "ויפל פור הוא הגורל מיום ליום", ובפרט כמ"ש בספר הזוהר כי הוא ועשרת בניו כוללים העשרה קליפין החיצונים, וידע בחכמתו ענין מיעוט השגחתו ית' על ישראל בימים ההם להיותו בבחי' השינה. ולכן חשב ועלה בליבו כי הזמן מוכן לאבד שונאיהם של ישראל וכו'" (שם). היינו כי ע"י הפור ביקש המן הרשע, שאת כל חכמתו שאב מחכמת האסטרולוגיה הכוכבים והמזלות – להפיל את ישראל מאמונתם בהשגחה כליל, ולגרום להם שיתלו את כל מבטחם במשענת קנה רצוץ – בחכמת הטבע, ואזי יוכל בחכמתו הגדולה, כי היה חכם נפלא בחכמת הטבע, לנצחם ולהפילם ולהשמידם ח"ו.

גדולת מרדכי – הארת ההשגחה

ובאמת היתה אז עת צרה ליעקב אשר כמוה לא נהייתה. אבל השי"ת ברחמיו הפר עצתו בזכות מרדכי היהודי, ששורשו היה בהארה העצומה של דביקות האמונה העליונה הנקראת יסוד דאבא. ובכוחו הגדול המשיך לישראל הארה עצומה ונוראה של מוחין דגדלות, גדולה גם באיכותה וגם בכמותה. והיא האירה בהם למשך זמן ארוך שאין כמוהו בשום זמן אחר בשנה. וע"י ההארה הזאת זכו ישראל שבאותו דור להתגבר בדבקות ובאמונה עילאית, וזעקו אל ה', ותלו עיניהם רק בו ית' ובהשגחתו, ועי"ז משכו עליהם את עיני השגחתו במדרגה עצומה, בבחי' "מוריד שני דמעות לים הגדול" כנ"ל. ולהמן הרשע ולחבר מרעיו "הרשעים כים נגרש" התהפכה ההארה הזו לרעד (גי' מרדכי) גדול, שהשמיד והרג ואיבד אותם מן העולם – ונהפוך הוא וכו'… ואשר זממו לעשות ליהודים נעשה להם.