השומרים הבריטיים שעמדו על משמרתם בנמל חיפה, אי שם בשלהי השלטון המנדטורי בארץ הקודש, לא העלו על דעתם כי ספינת המטען העוגנת מולם מהווה מטרה כלשהי למסתננים פוטנציאליים. בסך הכל עמוסה היא במאות טונות של תפוזים ופירות הדר מתוצרת הארץ, מוכנים למשלוח לרוסיה הסובייטית הרחוקה, לא מסתבר שהמטען הזה משמש גורמים עויינים…

מי בכל זאת עקבו אחר הספינה וניסו לנצל כל פירצה אפשרית בכדי להסתנן לתוכה? היו אלו שני אברכים צעירים מירושלים, הלא הם מיודענו רבי אברהם יעקב גולדרייך וחברו המושבע רבי שמואל שפירא, שהידיעה על הספינה העתידה להפליג לרוסיה הביאה אותם עד לכאן.

כל הסער הזה – אך ורק בכדי להגיע לפסגת שאיפתם ומשאת נפשם: להשתטח על הציון הקדוש באומן, הנמצא אי שם בברית המועצות הסגורה והמסוגרת – – –

כל הלילה התחבאו השנים על שפת הים, ממתינים לשעת כושר להסתנן אל סיפון האניה. אולם השומרים בנמל 'שכחו' להרדם על משמרתם, והשניים נאלצו לשוב ירושלימה במפח נפש ולחפש דרכים אחרות כדי להגיע לאומן.

בעוד רבי שמואל שפירא, יליד הארץ, כמעט ולא נקרתה לפניו הזדמנות לנסות לצאת לאומן, הרי שעבור רבי אברהם יעקב גולדרייך היה נסיון זה אחד מני רבים, לאחר שבשנות בחרותו ניסה לא פעם לחצות את הגבול מפולין מולדתו לרוסיה. אולם גם שם עמדו חיילי הגבול בדרכו, וכל עוד נפשו בו נמלט מהם חזרה לפולין.

כארבעים שנה חלפו מאז נסיונות הנפל של ר' אברהם יעקב בפולין, בכל אותן שנים לא הפסיק לכסוף, להתגעגע ולהתפלל, וכאמור אף ניסה כל דרך להגיע לאומן. והנה נפתח סדק צר, כחודו של מחט. אבל למרבה הצער, השער הזה נפתח רק עבור אזרחי ארה"ב בלבד, בעוד שלתושבי ארץ ישראל לא נשארה כל אפשרות להצטרף אליהם.

אך רבי אברהם יעקב וחבריו לא אמרו נואש; הם נסעו לאמריקה בנסיון לקבל אזרחות שתאפשר להם לקבל אשרת כניסה לרוסיה. אבל לאכזבתם, לאחר חודשים ארוכים של שהיה בנכר, חזרה כמעט כל החבורה לארץ, למעט רבי אברהם יעקב עצמו שסירב לקבל עליו את הדין ולא הפסיק מלנסות שוב ושוב.

ביום בהיר אחד נודע לו על אברך חסידי העומד לצאת לבריה"מ לצורך שליחות ציבורית. רבי אברהם יעקב יצר איתו קשר, והוא הסכים לצרפו לנסיעה. השניים הגישו בקשה לקבלת אשרת כניסה לרוסיה, כשבכוונה אין הם מזכירים את העיר אומן. האישור הנכסף התקבל, ובחודש חשון תשל"א עלו השנים בלבבות פועמים על המטוס הממריא למוסקבה.

השלטון הקומוניסטי קיבל את פניהם בדרכו האופיינית, כשהם מצמידים לשניים מדריכי תיירות מטעם ה'אינטוריסט' חברת המעקב הידועה לשמצה, שהפרידו בין השניים ושיכנו כל אחד מהם במלון אחר, מה שהפך את המשימה להתחמק מעיניהם הבולשות ולצאת לאומן – לבלתי אפשרית.

באחד הימים צעדו השניים לבית הכנסת הגדול של מוסקבה, שם ניגש יהודי בעל זקן קצרצר לרבי אברהם יעקב ושאלו ברמיזה: "האם אתם משתייכים ל'נחל נובע'?…" התשובה היתה כמובן חיובית. היהודי זיהה את עצמו כחסיד ברסלב בשם רבי ישראל קרוסונסקי (שמאוחר יותר עלה ארצה) והוא זה שהשתדל לקשר בינו לבין ה'גורמים המתאימים'…

היה זה ביום שני בבוקר. רבי אברהם יעקב נכנס לתחנת המוניות המרכזית כפי שסיכם עם איש הקשר. אולם, למרבה ההפתעה האיש לא המתין לו שם. מוניות באות ויוצאות, ולאיש אין זכר. השעות נקפו, ופחד נורא תקף אותו, שמא לאחר כל היגיעה להגיע עד לכאן, הדרך לאומן תחסם בפניו.

ואז עלו זכרונות מלפני ארבעים שנה והציפו את כל ישותו; כמו בחלום ראה את עצמו משתטח על האדמה בגבול פולין-רוסיה, כשמסביבו נשמעות יריות מחרידות, חייו היו נתונות אז בסכנה ממשית – אילו היו שוטרי הגבול מבחינים בו.

מחשבה מעודדת חלפה כעת במוחו: כאן הרי לא נשקפת סכנת חיים, 'אם אתפס חלילה, בסך הכל אשב במאסר, ואולי אקבל קנס כלשהו'. הוא החליט החלטה נועזת, הוא אינו מתחשב לא עם הק.ג.ב. ולא עם האינטוריסט – – – וממחשבה למעשה, הוא ניגש הישר למונית הראשונה הנוסעת לאומן, שילם סכום מופקע ויצא לדרך – – –

אין מילים היכולות לתאר את הרגע שבו הגיעו לסיומן ארבעים שנות געגועים ונסיונות בלתי פוסקים. זכה רבי אברהם יעקב למה שגדולים וטובים לא זכו בדורו. פחות מחמש שנים לפני הסתלקותו הצליח סוף סוף להגשים את החלום ולהשתטח על הציון הקדוש!