הגמרא במסכת סוכה אומרת: אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. ולפי מה שמבואר בגמרא שסוכה הוא בחינת הענני כבוד ששמרו על ישראל במדבר, יש להסביר מדוע 'ענני כבוד' קשורים דוקא לענין של דירת ארעי ולא דירת קבע.

בליקוטי הלכות, מסביר רבי נתן (הל' ר"ה ד,ו) על פי המבואר מליקוטי מוהר"ן (תורה ו') שאין האדם יכול לעמוד על מקום אחד אלא מוכרח להיות נכנס ויוצא (עייל ונפיק) במה שנוגע להשגת הקדושה.

בודאי, הוא כותב, עיקר מקום האדם הוא בביתו, מקום הקדושה, יותר מאשר בחוץ, מקום הקליפות. וידוע שהבית נקרא רשות היחיד בגלל שהוא רשות יחידו של עולם – הקב"ה. ומבואר (לקו"ת סז) שביתו של ישראל הוא בחינת בית המקדש. ואף על פי שהיה ראוי שיהיה האדם דבוק תמיד לקדושה, בכל זאת שלימות הקדושה הוא דווקא כשזוכה להיות עייל ונפיק. כל כך, משום שבהכרח צריכים להעלות המדרגות התחתונות והמקומות החיצונים כולם אל הקדושה, וזה בחינת ירידה צורך עלייה. ומטעם זה מוכרח האדם לפעמים לצאת מביתו.

וזה בחינת מה שהלכו ישראל במדבר ארבעים שנה – מקום נחש שרף ועקרב – כדי להכניע הסטרא אחרא. ולכן אחרי התשובה של עשרת ימי תשובה, מוכרחים אנו לצאת מן הבית לדירת ארעי.

אבל השי"ת זיכה אותנו במצוות סוכה משום שדוקא כאשר ישראל חייבים ללכת במקומות החיצונים, כשזוכים למצוא שם את השי"ת, אז 'עוטף' הקב"ה על ישראל בקדושה גבוהה מאד בבחינת ענני כבוד, בחינת סוכה, שהוא קדושה גבוהה מאד בחינת אמא דמסככא על בניה [=אמא המסוככת על בניה] (היינו עולם הבינה) שסוככת על האדם לשומרו ולהצילו שלא יפול שם, ושיוכל להכניע את הסטרא אחרא ולברר משם את הקדושה.

* * *

ובזה מבואר מה שהתחבטו הראשונים מה ענין נדרים אצל יום כפור ולמה מתחילים את תפילות יום הקדוש באמירת "כל נדרי"?

מבחינה הלכתית: לדעת הרא"ש "כל נדרי" הוא התרה על נדרים שעברו, אבל רבינו תם מקשה על פירוש זה ולדעתו הוא תנאי על להבא, שאם ישכח את התנאי הזה וידור, לא יחולו נדריו, כמוזכר במסכת נדרים. הסיבה שעושים אותו ביום כפור, לדבריו, משום שאז מתאספים כולם. וכתב השל"ה שמשום זריזים מקדימים למצוות מקדימים התרת נדרים לערב ראש השנה.

לפי זה בין למר ובין למר, אין שום קשר בין "כל נדרי" ליום הכיפורים, ואינו אלא זכר למנהג קדום.

אולם כידוע ישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם, ובודאי לא בחינם נוהגים עם ישראל לומר כל נדרי בהשתפכות הנפש ובדמעות, וכבר מרומז בזוהר הקדוש טעמים לזה.

בליקוטי הלכות (הל' נדרים ב') מבואר הקשר בין כל נדרי ליום כפור: הנה, עצם המושג של נדרים דבר מוזר הוא, שהאדם יכול לאסור על עצמו דבר, שמן התורה הוא היתר גמור. דין זה מורה על קיומה של תורה נסתרת שמכוחה יכול הוא להוסיף איסורים על התורה.

והנה יום כפור הוא יום בו הקב"ה מתפייס אתנו ומקבל תשובתינו, אולם שורש התשובה הוא גם כן מהתורה הנסתרת, שהרי מצד הדין אין תשובה צריכה להועיל והוא מרחמי ה' עלינו (עיין ליקוטי מוהר"ן ב,ע"ח). איך, אם כן, נעלה לעולם התשובה לפתוח שעריה?

על כן תקנו חז"ל לעסוק בעניני נדרים בכניסת יום הקדוש שעל ידי דיני נדרים אנו פותחים פתח לעולם העליון ששם רחמים גבוהים ומגיעים לעולם התשובה, משום ששני הנושאים קשורים זה לזה, ושם עולם החרות המוזכר בזוה"ק.

* * *

האמא העליונה (עולם הבינה) מסוככת על בניה לקבלינו בתשובה שלימה ולהגן עלינו ממידת הדין אם אך מתחרטים בלב שלם.

מכוח הכפרה של יום כפור שמגיע מעולם התשובה, נוצרים ענני הכבוד, שהם בחי' סוכה. וכמו שעולם התשובה מראה על רחמים גבוהים, כמו כן הסוכה מראה על רחמים גבוהים דוגמת ענני הכבוד במדבר.

עוצם כוחה של התשובה ביום כפור נותנת לנו הכוח לצאת מביתינו החוצה לקיים מצוות סוכה כדי לטהר אויר העולם.