התורה הראשונה (עוד לפני תחילת סדר התורות) בספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן עוסקת בענין הגילוי הנפלא בסוד גדולת התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. מאמר זה נאמר בסוף ימי חייו של רביה"ק, ואף על פי כן קבע מוהרנ"ת זי"ע את מקומה בפתיחת הספר, דבר המרמז שגילוי זה הינו מעין הקדמה ופתיחה לכל הנאמר בהמשך הספר ויש לבאר מדוע.

גם במאמר עצמו רבו הדקדוקים: במה נחלקו רבותינו אם תשתכח תורה מישראל או לא, האם נחלקו במציאות שתהיה אז? כך גם יש לבאר במה שרבינו ז"ל מבאר שם שהבטחת רשב"י שלא תשתכח תורה מישראל, פירושה שעל ידי ספר הזוהר ינצלו משכחה זו, ע"י שבזוהר דא יפקון מן גלותא [=בזוהר הזה יצאו מהגלות], ויש לבאר מה ענין השכחה ליציאה מן הגלות, ובכלל צריך להבין מה ענין שכחה זו שעליה כוונו רבותינו ז"ל, הלא ספרי מקרא משנה וגמרא ערוכים לפנינו ואיך ישתכחו הדברים?

כדי להבין הדברים נקדים: הנה, בתורה הקדושה ובמצוותיה ישנם שני חלקים, החלק הפנימי והחלק החיצוני. החיצוני הוא מעשה המצוה והלימודים והדקדוקים והפירושים שקשורים למצוה זו; והחלק הפנימי הוא כוונת הבורא יתברך ופנימיות רצונו במצוה זו. פנימיות זו היא האהבה והקשר שהוא יתברך כביכול מתאהב ומתקשר אתנו על ידי כל מצוה ומצוה, וכמו שמפורש בלקוטי מוהר"ן שכל המצוות ואותיות ומדות התורה הם לבושים לאהבתו יתברך אותנו.

וזו תכלית כל המצוות והתורה: שעם ישראל ידע ויכיר את ה' יתברך, דהיינו שיאהבו אותו בעולם הגשמי הזה, ויכירו בחסדו ורחמנותו ואהבתו אותם (כמבואר שם בשם הזוה"ק). אהבה זו היא המביאה לאדם את השפע האלוקי שבכל מצוה, כי על ידי שמכיר באהבת ה' אליו ומאמין באהבה זו הרי הוא מתקשר ומתדבק ומתאחד עם רצונו ית', וכמו שאנו אומרים "אשר קדשנו במצוותיו", דהיינו שעל ידי שאנו נעשים צוותא עמו אנו מתקדשים ומתדבקים בו.

וכאשר אנו מאמינים ודבקים באהבה זו הרי שאז אי אפשר שהגלות וכל מיני חושך ישלטו על האדם, כי עיקר הגלות בא על ידי שהאדם נופל בכפירת הטבע, וכשמאמין באהבה זו, דהיינו שמאמין שהשם יתברך קשור עמו כביכול גם בעולם הזה, הרי ממילא נופלת שליטת הגלות עליו, כיון שאינו נמשך אחר הטבע שמחשיך קשר זה אלא מאמין שגם עתה בעולם הזה הוא קשור עמו יתברך.

אמנם, עיקר הנסיון בעת הגלות הוא ענין זה עצמו, שמחמת העבירות נמשכת עצבות וכפירה על האדם ומאבד את שמחת המצוות, כלומר, הוא לא מאמין שחוטא ופושע כזה מתקשר ומתדבק לבורא יתברך על ידי מצוותיו. וכיון שאין הוא מאמין בפנימיות זו הרי אף על פי שעדיין הוא מאמין בחלק החיצוני של המצוה ועדיין מקיים אותה כמצות אנשים מלומדה, אולם אין בכוחה להגן מהגלות, כיון שנפל בכפירת הטבע ואינו מאמין שכשעושה איזה מצוה הוא קשור עתה עם הבורא ושהוא דבוק עתה עם א-ל עליון.

ענין זה, שמקיימים התורה מתוך כפירת הטבע הוא הנקרא שכחה, וכמו שמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה ז בהשמטות) שתפילה ובחינת אמונה הם היפך שכחה עיין שם, וכשאדם לומד ואינו מאמין שלומד עתה תורת א-ל חי, דהיינו שאינו מאמין שאף על פי שהוא חוטא ומאוס כזה, מכל מקום עתה הוא דבוק בהשם יתברך, הרי זה שכחת התורה, כי נשכחת ממנו כל כוונת התורה והמצוות ותכליתם "שיאהבו אותו עמו בזה העולם הגשמי", וזה עצמו מגביר ביותר את הגלות.

שכחה זו ניזונה אצל האדם מ"כח" משפטי התורה. כי לפי ראות עיני הדיין הרי התורה עצמה אומרת שחוטא ופושע כזה אין לו תקווה ואין לו דרך תשובה, (וכמבואר בלקוטי הלכות ברכת השחר ה, שמחמת שידעו ישראל בעת החורבן עוצם קלקולם, על כן לא האמינו שעדיין השם יתברך בוחר בהם) אולם באמת, אף על פי שמצד משפטי התורה אכן אין תקות תשובה לחוטאים כאלה, אבל מצד סוד התורה ומצד סתרי דרכי השם יתברך שגילה דרכי התשובה שהם למעלה מן הזמן ולמעלה מן הטבע, עדיין יש תקוה, ותקוה זו היא סוד אהבתו יתברך אותנו ברצון שאין לו סוף, וזהו שורש ופנימיות התורה שהיא אהבתו ית' אותנו. נמצא, ששורש התורה וסוד פנימיות התורה שהוא האהבה שאין לה סוף הוא נותן תקוה גם לרחוקים ביותר, שעל ידי שיאמינו ויתקשרו לסוד זה ויבטלו דעתם להאמין שעדיין השם יתברך אתם עמם ואצלם ולא יפנו לחלישות דעתם, למרות שהיא נובעת, כביכול, מצד משפטי התורה הגלויים, אלא יאמינו בסוד התורה שעדיין יש תקוה, כי תשובה למעלה מן הזמן, ואזי יוכלו לשוב גם ממקום שפל זה שנדחו ונפלו לשם.

ובזה נחלקו רבותינו ז"ל בכרם דיבנה. כי מצד משפטי התורה הרי בודאי תשכח התורה, כי אם אנו דנים מצד המשפט הגלוי והפשוט, הרי בודאי אין תקוה לחוטאים כאלה, ואם אין תקוה הרי שמכל התורה והמצות נותרת רק החיצוניות בלבד, כי שוב אין מאמינים בפנימיות האהבה הגנוזה בה, וחיצוניות זו היא ענין השכחה כמבואר, אולם רשב"י הבטיח שיגלה סודות התורה, כלומר, את פנימיות כוונת התורה, ואת האהבה והקשר הנפלא שהם שורש התורה, וזוהי קדושת ספר הזוהר שממנו נובע נחל האהבה והתקוה שגילה רבינו הקדוש, ואף על פי כן שמצד חיצוניות התורה תשתכח, אולם אם יאמינו ויקבלו סוד זה אזי יוכלו להתקשר ולהתדבק לבורא יתברך על ידי כל נקודה טובה גם בעמקי שאול ממש, ועל ידי זה יצאו מהגלות, כי הגלות והשכחה ענינם אחד ממש כפי שביארנו, וזוהי ההקדמה הנצרכת לכל גילויי רבינו ז"ל שכל עניינם הוא לגלות את הקשר ואת האהבה הנצחית של השם יתברך עם ישראל בכל מצב ובכל אופן, ואיך, על ידי אותם קשר ואהבה נצחיים, אפשר לצאת מהגלות.

וזו, אכן, צריכה להיות כוונתנו, לגלות עינינו במה שנסתר בתורה, כלומר, בפנימיות התורה ולהתחדש להאמין שגם אחר שעבר עלינו מה שעבר, תמיד קיים סוד תקוה עצום ונורא: סוד אהבת השם יתברך אלינו שהוא שורש כל התורה כולה. ואהבה זו אין לה הפסק וסוף, וכשנתדבק באהבה זו אזי נזכה שבזה נצא מגלותינו הכללית והפרטית, ויקוים בנו מקרא שכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום.