מתוך ראייתנו את עצמינו כנחותים לאין ערוך מגדולי אומתינו, נוטים אנו לזלזל בתפילתנו, המשולה בעיניו כאין ואפס לעומת תפילותיהם של אותם קדושי עליון שבכל דור ודור. זלזול זה, מביא אותנו לידי הפחתה בתפילותינו, שכן אם אין תפילותינו חשובות, מדוע זה נתפלל?

טרם נפנה לעסוק בשאלה זו, נבהיר רק כי 'תפילה', אין פירושה רק שלשת התפילות שנקבעו ע"י אבותינו וסודרו ע"י אנשי כנסת הגדולה – שחרית, מנחה וערבית. כאשר מדברים חז"ל, בין במשנה, בין בגמ', בין במדרשים ובין בזוה"ק, כוונתם היא לכל תפילת אדם לבוראו, בכל שפה שהיא, בכל נוסח שהוא ובכל מצב שהוא. מתוך שהורגלנו לראות כ"תפילה" רק את אותן שלש תפילות, הורגלה מחשבתינו להוציא מכלל תפילה כל תפילה אחרת, שאינה כלולה באותן תפילות, ולא היא, כמובן.

אם כן, תפילה היא כל פנית אדם לבורא עולם. בקשה, הודאה, מזמור או כל 'שיחה' אחרת ששח אדם עם בוראו.

הדגשנו: 'שיחה'. חז"ל לומדים תפילת מנחה, מיצחק אבינו, שנאמר עליו "ויצא יצחק לשוח בשדה". מהפסוק – שנעסוק בו בהמשך – "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו" דרשו חז"ל ש'שיחה' היא תפילה. אמור מעתה: כל שיחה ששח אדם לבוראו, כאמור, היא היא תפילה.

הזוהר הק' אומר: שלשה הם שכתוב בהם תפילה. משה, דוד ועני. משה, שנאמר "תפילה למשה איש האלקים"; דוד, שנאמר "תפילה לדוד הטה ה' אזנך ענני" (ובפרק אחר: "תפילה לדוד שמעה ה' צדק הקשיבה רינתי"); עני, שנאמר: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". שואל הזוהר, והרי כתוב גם "תפילה לחבקוק", שנאמר "תפילה לחבקוק על שגיונות"? ועונה שאצל חבקוק, אם כי הלשון הנקוטה היא "תפילה לחבקוק" אבל הפרק אינו עוסק בתפילה, אלא בשבח הבורא.

השאלה הנשאלת, ובה פתחנו את דברינו, היא: איזו תפילה היא החשובה מבין שלשת התפילות? תפילה למשה, תפילה לדוד או תפילה לעני? מן ההגיון לומר, כי תפלה למשה, או תפילה לדוד, הן החשובות ביותר. משה, איש האלקים! וכי תתכן תפילה נעלה יותר? דוד, שעליו נאמר "טוב יום אחד בחצריך מאלף קרבנות שהקריב שלמה"; דוד, שעל שם תפילותיו נקרא 'נעים זמירות ישראל', היש לך תפילה נעלה וחשובה מתפילתו?

הגיוני, נכון? חז"ל סברו אחרת. המדרש (מדרש רבה, שמות כ"א ד) אומר, שאם כי אצל בני האדם הגיון זה נכון, והם מחשיבים בקשתו של אדם חשוב יותר מאשר של 'עני', הרי ש"הקב"ה אינו כן, אלא הכל שוין לפניו. הנשים, העבדים, העניים והעשירים. תדע שהרי משה, רבן של כל הנביאים, כתוב בו מה שכתוב בעני. במשה כתיב 'תפלה למשה איש האלהים' ובעני כתיב 'תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו'. זו תפלה וזו תפלה. להודיעך שהכל שוין בתפלה לפני המקום."

בא המדרש לומר, כי כאשר מדובר בתפילה, אין תפילת משה חשובה מתפילת יהודי אחר, שכן הכל שווים – בתפילה – לפני הבורא. והמדרש מביא ראיה לדבריו מקריעת ים סוף, שם, כאשר ראו ישראל את פרעה וחילו, נבהלו והחלו צועקים אל ה' שיושיעם, ראה משה והחל אף הוא מתפלל. אמר לו הבורא: "מה אתה עומד ומתפלל כבר התפללו בני ושמעתי תפלתן שנאמר 'מה תצעק אלי'."

ואם המדרש משווה את תפילות כל בני האדם לפני הבורא ית', בא הזוהר הק' ומחדש חידוש נפלא ועצום בענין תפילה.

בהמשך לציטוט שהבאנו קודם, שואל שם הזוהר: משלשת התפילות שהזכרנו, איזו היא החשובה? ועונה: "אמור: תפילת העני. שהיא קודמת ל'תפילה למשה' וקודמת ל'תפילה לדוד' וקודמת לשאר כל התפילות בעולם. מדוע? משום שהעני הוא 'שבור לב', ולמדנו 'קרוב ה' לנשברי לב'."

מלשון הזוהר, כאן ובמקומות אחרים, משמע ש'עני', אינו מה שנקרא 'עני' בלשונינו, היינו, חסר יכולת כלכלית, אלא 'שבור לב'. הזוהר מתרגם 'עני' – 'מסכנא'.

והזוהר ממשיך ומשבח את מעלתה של 'תפילת העני', באמרו: כיון שמתפלל העני את תפילתו, פותח את כל הרקיעים, וכל שאר התפילות העולות נדחות מפני תפילתו, כלשון הכתוב 'תפילה לעני כי יעטוף'. מדיוק בלשון הפסוק, שכתב 'יעטוף', ולא 'יתעטף', נמצאנו למדים שתפילת העני "עוטפת" תפילות אחרות, והן אינן עולות עד שתפילתו של העני עולה. והבורא אומר: 'ימתינו כל התפילות האחרות, ותפילת העני תבא לפני, ואיני צריך לבית דין שידון ויתווך בינינו. לפני יהיו תפילתו וטרוניותיו, ואתייחד אני והם בלבד. וזה לשון הכתוב 'ולפני ה' ישפוך שיחו' – 'לפני ה" עצמו.