סוד האושר

כ״ט בסיון תשע״ט

בהתחדשות מעוררת השתאות שב האדם על טעותו ונהנה להמשך אחר חלומותיו כאילו שעתה זה 'באמת' מה שיביא לו אושר ושמחה. הוא לא רוצה להפיק לקחים מן העבר, אלא חוזר ומשתעבד לדמיון שהיצר מצייר לו ומתחיל לרדוף שוב – בפעם המי יודע כמה – אחר הרוח.

"למה נפלו פניך? למה אתה כל כך מדוכדך? מדוע הינך ממורמר?!"

"אילו רק היה לי כסף לקנות את הדבר הזה…

"אילו רק היו בידי האמצעים למלאות את מאוויי לבי…

"אם רק הייתי יכול להגשים את חלומי ולרכוש…

…כי אז הייתי שמח וטוב לב. אבל מה אעשה ואני חש כל כך בחֶסֶר העמוק, זה גוזל ממני את שלוות הנפש".

את הניסוחים האלה ניתן לשמוע פעמים רבות מפי מבוגרים ובני נוער, אנשים נשים וטף.

כי הם בטוחים שהסיבה לעצב שלהם הוא, מפני שנמנע מהם להגשים את משאלת לבם; הם בטוחים שברגע שהדבר שהם נכספים אליו יגיע לידם, שוב לא תהיה להם סיבה להיות עצובים.

* * *

בדמיון זה מתעתע היצר באנושות כולה מימות עולם; בהבטחה שקרית זו הוא דוחף את כל בני תבל מדחי אל דחי ומשעבוד אל שעבוד קשה יותר – והכול מתוך תקווה בדויה ש'הפעם' כאשר יתמלאו תאוות הלב יגיע האושר המיוחל.

בהתחדשות מעוררת השתאות שב האדם על טעותו זו ונהנה להמשך אחר חלומותיו כאילו שעתה זה 'באמת' מה שיביא לו אושר ושמחה. הוא לא רוצה להפיק לקחים מן העבר, אלא חוזר ומשתעבד לדמיון שהיצר מצייר לו ומתחיל לרדוף – בפעם המי יודע כמה – אחר הרוח.

* * *

לאמתו של דבר, ההטעייה כאן חמורה פי כמה. לא זו בלבד שמילוי התאוות אינו מביא שמחה, אלא הוא הוא סיבת העצבות!

וכך מסביר זאת רבי נתן (לקוטי הלכות פו"ר ג): המאוויים החומריים הינם מותרות – תוספת מיותרת לחיי האדם; והרי ידוע ש"כל המוסיף גורע". הוי אומר שככל שמוסיפים במותרות אלו, כן גובר הגירעון.

שכן, תאוות העולם הזה הן מציאות של חסרון – "יש לו מנה, רוצה מאתיים", כל מילוי גורר בעקבותיו חֶסֶר עמוק יותר. לא במקרה המילוי הקודם של התאווה לא הרגיע, אלא להיפך, זה עצמו היה עיקר הגורם למרירות הבאה שכבר מעמיקה יותר ויותר.

אם חפצים אנו לעצור את הסיחרור המטורף הזה, אנו חייבים לפחות להיות מודעים לאמת הברורה, שבמקום לבכות על שחסר לנו דבר פלוני או פלוני – עלינו לקרוא לילד בשמו האמיתי:

אנו עצבים וכאובים דווקא בגלל שיש לנו מאוויים כאלו! זה עצמו הגורם לעצבות, רק זוהי סיבת המרירות; המאוויים הללו הינם רעל נפשי שגורמים עצבות.

בל נחשוב על פתרון כזה או אחר כיצד למלא את החסרונות המדומים, אלא נחפש כל דרך איך להפטר מהמאוויים המיותרים הללו. רק כך נגיע לחיים של שמחה.

* * *

בפרשתנו אנו מתוודעים לצו האלוקי שניתן לאברהם אבינו למול את בשר ערלתו. יחד עם צו זה אמר לו הקב"ה: "התהלך לפני והיה תמים", פירושו של דבר – מסביר רבי נתן – שרק ע"י הסרת הערלה "שהוא המום, בחינת חסרון, בחינת תאוות עולם הזה וחכמותיו שכולם חסרונות" נִשלם האדם ונקרא 'תמים' ללא מום. רק אז הוא יכול להידבק בה' שהוא מקור השלמות, ורק אז ביכולתו לשמוח.

מצות מילה מתקיימת עד היום בשמחה, כפי שאומרים חז"ל, והסיבה לכך היא, מפני שהשמחה מותנית בשלמות זו; כל עוד האדם כבול לרצונותיו הגשמיים, הרי הוא מצוי במציאות של חסרון ועצבות, אך כאשר הוא מסיר ממנו רצונות אלו ומדבק עצמו לשלמות האמיתית – אזי ביכולתו לשמוח.

אנו אכן בסך הכול בני אדם, אבל לא מבקשים מאתנו את הבלתי אפשרי, לא דורשים מאתנו שלא נרגיש טעם בשום דבר גשמי. אבל כן דורשים מאתנו שלפחות לא ניתן תוספת כוח למחשבות ההרסניות הללו של המאוויים הגשמיים, שלפחות לא נצדיק אותם ונחשוב שהם יגרמו לנו אושר.

הבה נתייחס אל התאוות שלנו כאל רודפים המנסים לאמלל אותנו ועלינו לברוח מהם ככל יכולתנו. נסיח מהם את הדעת ובוודאי שלא נקדיש למענם את המוח ואת הלב. ככל שנלמד שלא להאמין לדמיונות מוטעים אלו, כן ייטב לנו גם בגשמיות.

רק זהו סוד השמחה והאושר, גם בעולם הזה!

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support