מצרים היתה ביצה טובענית של קושיות – כך מגלה רבינו בתורה ס״ד. זו היתה בעצם גלות מצרים, מעמסה של קושיות, תמיהות ומבוכות, שעמדו כחומה חוצצת בפני כל זיק התנוצצות של דעת ואמונה. מצרים השרתה על נפשות ישראל מעטה עבה של טומאה, הגלות ליפפה את המוחות בקורים דביקים של קושיות ומבוכות. אילו רק מחשבה אחת של אמונה, היתה מצליחה לחדור את מעטה הקושיות ולהאיר במוח, חומותיה האדירות של מצרים היו קורסות ומתפוגגות.

משה רבנו ידע זאת. לכן בשעה שביקש ממנו השי״ת ללכת ולבשר את בשורת הגאולה, הוא שאל 'והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי' – איך אוכל לבשר את בשורת הגאולה, לעשות נפלאות ולגלות אמונה, שעה שהמוחות והלבבות אטומים בקושיות? כל אחד מהם סוחב על כתפיו משא עצום של זיכרונות כואבים, הם מלאי קושיות על העולם, על הבורא יתברך ועל עצמם; אינם מסוגלים להבין איך זה שצאצאי האבות הקדושים אברהם, יצחק ויעקב ירדו לשפל שכזה. איך אפשר לבשר להם על גאולה? הם לא יקבלו את זה, הם לא יאמינו.

משה רבנו הלך בכל זאת. השי״ת נתן בידיו אותות ומופתים והורה לו איך לעורר את הלבבות מתרדמת הכפירה. עם ישראל האמין. העינים העיוורות החלו להיפקח, בשורת הגאולה החלה לחדור תחת מעטה הגלות. ואז, דווקא כשהאמונה החלה מפעמת בהם, נחתה עליהם המכה הקשה ביותר. משה ואהרן שנכנסו אל פרעה בשליחות הבורא, לא רק שלא הועילו, אלא עוד ליבו עוד יותר את כעסו של פרעה, ונתנו לו עילה טובה להתעללות מתוחכמת יותר בעבדיו העבריים. את זה הם באמת כבר לא היו מסוגלים להבין, עד כדי כך שגם משה בעצמו כביכול זעק לפני השי״ת את הקושיא הזו 'למה הרעותה'. ואז, כשחומת הקושיות והתמיהות איימה לסגור לנצח על נפשות ישראל הדוויות, גילה השי״ת למשה את הסוד – 'אני השם'. הקושיות כולן, אמר לו הבורא, מתעוררות מתוך הנהגת הדין שבשם אלוקים, זה מה שגורם שלא מבינים אותי כאן בעולם, נראה כאילו גמרתי אומר להשמיד את עמי ח״ו. אבל באמת 'אני הוי״ה' – גם מה שנתפס בעיניך כדין ומשפט קשה, זהו חסד ורחמים עצומים, כי רק אני יודע איך החסד והדין מאוחדים יחד, ואף אחד איננו משיג אותי ואינו יכול להשיג אותי. עם ישראל חייב לעבור את הגלות הקשה, רק כשיעמדו בניסיונות הקשים שתזמן להם הגלות, יסבלו את הקושיות וישברו את התמיהות, רק אז יוכלו לקבל את אור הגאולה.

כעת נבין, שבכדי להוציא את עם ישראל מגלות הקושיות, היה הכרח לעשות אותות ומופתים רבים כל כך, ולהכות את מצרים בעשרת מכות. רק כך ניתץ השי״ת את חומת הקושיות שחסמה את הדרך אל הגאולה. כל מכה שיברה עוד חומות של כפירה בלב.

לשבר את חומת הקושיות ולצאת לחרות

כשהדעת מאירה זה דבר נפלא. אז מבין האדם איך באמת השי״ת עומד עליו ומשגיח בעין הרחמים על כל צעד ושעל שלו, ואיך הכל ניסים ונפלאות. ההכרה הזו מרוממת את הנפש מכל צער ועצלות ופותחת את הדרך לתשובה. אבל בינתיים, כל עוד תפוסים אנו בקושיות ושאלות, בלתי אפשרי שהדעת הזו תחצה את סף מוחנו. אנחנו מתוחכמים מדי, איננו מסוגלים להתפנות לרגע, לעמוד ולהתפעל מנפלאות השם, לחמם את הלב עם הרגשה של השגחה פרטית. לא, איננו מסוגלים להתנתק עדיין מהתמיהות והמבוכות. איך נוכל סתם כך לקום בבוקר בהיר לשכוח מכל מה שהטריד אותנו, סתם כך לקבל את הגאולה כמות שהיא? בחינת 'מצרים' עודה סוגרת עלינו מכל צד, איננו מסוגלים להיגמל מהתפיסה הגלותית של כפירות, טבע וקושיות. וכך מתגלגלות להן מיטב שנותינו בין חומות מצרים, ששעריה נעולים בקושיות, ואנו שומרים עליהם בקנאות.

יש אפשרות אחרת. הקב״ה גילה אותה למשה. הוא אמר לו שהדרך לגאולה היא לשבר את חומות הקושיות. כי הגלות היא – שלא מבינים, ולכן אי אפשר לצאת מהגלות מתוך הבנה, כי בלתי אפשרי להבין. השאלות הן האזיקים, רק כשנשבר אותם נוכל להתחיל להבין מהי גאולה. רק זאת עלינו לדעת, או בעצם להאמין, שהגלות, הקושיות וכל מה שנראה כל כך בלתי הגיוני, הכל טוב מוחלט, והכל סדר של תיקון, ויש מי שתכנן הכל לטובתנו, והוא עומד ומצפה לראות אותנו שוברים ומחריבים את חומות הקושיות, מאחוריהם מצפה לנו גאולת עולם, הארת הדעת ובהירות האמונה. הגלות היא הטיפול. הוא כואב, הוא לא כל כך מובן, הוא גם לא תמיד מוכר, אבל הוא מרפא.

אבל האדם סבור שלא הקושיות מפריעות לו, מה פתאום. הוא פשוט לא מבין איך זה שהתפלל והשתדל כל כך הרבה, למרות זאת זה לא הצליח. גם עוד כמה דברים לא מסתדרים לו, אבל קושיות? מה פתאום! רבינו מגלה, שכל הדברים הללו שלא כל כך מסתדרים בראש, הם אלו שמפריעים לקבל את אור הגאולה. הצדיקים מאירים דעת נפלא, מבשרים גאולה, אבל אתה שקוע בשאלות, מבקש רק להבין. זרוק את הקושיות, עלה על רכבת ההצלה.

יושב לו יהודי בליל הסדר, קורא את ההגדה, ומנסה לקיים את הציווי 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', והנה מתעוררת לו קושיא נוראה, הוא איננו מבין, מה יש להתפעל כל כך מסדר ההגדה מהאותות והמופתים, מהיציאה ממצרים. רגע, הוא שואל, מי זה הכניס אותנו לשם? וכי לא השי״ת? ועוד: אז מה אם היתה פעם בעבר גאולה, הלא כעת אנו שוב בגלות חדשה!

הוא נבהל, זה ממש כפירה, אבל מה עושים? הוא באמת לא מבין!

כן, הקושיות הם חלק מליל הסדר, ממש כפי שהגלות היא חלק מהגאולה. הגלות באה בכדי לתקן משהו, הדרך אל התיקון מוכרחת לעבור דרך צריבת הקושיות, ורק כשמתאמצים לא להקשות ולא לשאול, רק להאמין, רק כך חוצים את סף הגלות, רק כך פועלת הגלות את פעולתה הטובה, וניתן לבוא לגאולה שלימה.

גלות מצרים העתיקה היתה באמת קשה מנשוא, אז עדיין לא ידענו איך זה מתנהל. עם ישראל היה שקוע בגלות עד צוואר, לא היה אף אחד שיבשר להם שכל זה מוביל לתיקון ולגאולה. אך כעת, לאחר שזכינו כבר לראות בגאולת מצרים ובעוד הרבה גאולות פרטיות; כעת, גם אם מוצאים אנו את עצמנו בגלות חדשה וארוכה, הרי אנו יודעים: כך הוא סדר התיקון.

הגלות מוכרחת, היא תהליך ריפוי, לאחריה תופיע הגאולה. לנו קל יותר להחזיק מעמד, לא להיסחף לקושיות, רק להאמין ולקוות.