סגולת פרשת המן
י״א בשבט תשפ״ב
באמירת פרשת המן, נצטווינו לעמול בהתבוננות על מעלת מידת הבטחון אל מול ההשתדלות, שלא נטעה לבלות ימינו על הבל וריק שבהשתדלות מופרזת, וזה מה שפרשה זו צריכה ללמדנו
ודאי, גם הוא זכה לומר 'שנים מקרא ואחד תרגום' של 'פרשת המן' ב'שלישי של בשלח' ובכל יום. מי זה יוותר על סגולה לפרנסה?! בפרט עתה כאשר הוא רוצה להוסיף ב'השתדלות' ולהתחיל לקחת הלוואות רחבות כדי שיוכל להשקיע במסחר פלוני שהוא מתעתד לעסוק בו, הוא רוצה סייעתא דשמיא ושפע רב, והוא מקווה שבכח סגולה זו אכן יקבל את ההלוואות ושיוכל להרחיב את העסקים שיניבו את הרווחים הרצויים.
זוהי אכן סגולה עצומה לומר פרשת המן בכל יום, וכפי שה'טור' כותב (או"ח סי' א') "וטוב לומר פרשת המן", וב'פרישה' מביא בשם רש"ל שאמרו חז"ל (בירושלמי ברכות) "כל האומר פרשת המן מובטח שלא יתמעטו מזונותיו". אך עלינו להתבונן מעט, מה טיבה של אמירה זו, ומדוע ואיך היא אכן מסוגלת לפרנסה.
ה'באר היטב' כבר מביא שם בשם רבינו בחיי "שאין די באמירה אלא בביאור הפרשה", כוחה של אמירה זו היא כשנותנים לב להבין את האמור בה ולוקחים מוסר לעצמנו לנהוג על פיה. ובכן, רבותינו מלמדים אותנו מה אמור בפרשת המן:
ה'בית יוסף' כותב שם שההתבוננות בפרשה זו והתועלת באמירתה, הינה "כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה פרטית", וה'משנה ברורה' (שם סקי"ג) מוסיף: "וכדכתיב המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר, להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה", וכך גם בשו"ע הרב שם, שאמירת פרשה זו נועדה כדי "לבטוח בה' נותן לחם דבר יום ביומו".
באמירת פרשה זו אנו אמורים איפוא להלהיב לבנו באפסיות ושטות ריבוי ההשתדלות, ולעורר בלבנו את כוחה של מדת הבטחון. לא רק שהיא לא באה כדי לתת בידינו סגולה להשתקע יותר ויותר בהשתדלות ובהעמסת דאגת הפרנסה ביתר שאת, אלא כדי לתת בלבנו את 'מנוחת נפש הבוטח', שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה, ושאסור לנו לשרוף את חיינו עבור השתדלות זו.
וכך מלמדנו רבי נתן (ליקוטי הלכות, משא ומתן ד, א-ג) על טיבה של פרשה זו, בהקדימו, שכל המשכת השפע הנשפע בעולם בא על ידי הבטחון, שהאדם נושא עיניו ומסתכל לבוראו בלבד ויודע שרק הוא הזן והמפרנס, וזהו גם הכלי לשפע שיבוא בעתו ובזמנו. וככל שהאדם מזכך עצמו ומגדיל בטחונו ויודע שהשי"ת הוא הזן והמפרנס, כך מתמעט הצורך בהשתדלות ובעסק המשא ומתן.
ואת הדבר הזה ציווה הקב"ה שנזכור ונעמיד למשמרת ממה שנעשה בדור המדבר, שזכו לשפע המן מן השמים, מכח בטחונם העצום והחזק שנשאו עיניהם לשמים בלבד, ועלינו ללמוד מהם "כי בודאי ה' יתברך יכול ליתן פרנסה להאדם בלא שום סיבה בלי שום משא ומתן, וכמו שכלכל את אבותינו ארבעים שנה במדבר על ידי המן וכל דבר לא חסרו" (שם).
הסיבה שאנו צריכים לעסוק במשא ומתן ובהשתדלות, נובעת ממה שהבטחון אינו חזק כל כך אצלנו, וכשעושים איזה עסק נקל יותר להתחזק ולבטוח. אבל סוף סוף, נקודת ההצלחה והשפע תלויה כפי הבטחון שיש לנו, וכלשון קדשו שם: "ואפילו מי שעוסק במשא ומתן, אף על פי כן העיקר הוא הבטחון. כי בלא בטחון והסתכלות לה' יתברך, לא יועיל לו כל המשא ומתן שבעולם. כי העושר והכבוד מלפניו יתברך, רק מחמת שאין לו דעת להתחזק בבטחון לבד בלי שום עשייה של איזה עסק ומשא ומתן, על כן הוא צריך משא ומתן שאז בטחונו חזק ביותר. ועל כן באמת, כל מי שבטחונו חזק ביותר לה' יתברך, הוא פורק ממנו ביותר עול טרדות המשא ומתן, ועיקר הפרנסה הוא רק על ידי זה".
זו טיבה של פרשה זו אותה כדאי לומר בכל יום, וכאמור בפרשתנו שהמן נועד 'למשמרת לדורותיכם', כדי לנטוע בלבנו את האמת הברורה, שהבוטח אינו זקוק להשתדלות, וכל אחד יכול להקל מעליו את רבוי הטרדות והיגונות בהשגת פרנסתו אם ישקיע בבטחון. וכמובא ברש"י שם: "כשהיה ירמיהו מוכיחם: למה אין אתם עוסקים בתורה?! והם אומרים: נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס?! הוציא להם צנצנת המן, אמר להם: בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו".
ורבי נתן מוסיף על כך: "כי ישראל במדבר ניזונו על ידי בטחון לבד, שזהו בחינת המן שירד להם בלי שום עשיה ועסק ומשא ומתן כלל, והכל היה בזכות משה שהוא הדעת ודורו דור דעה שהמשיך בהם דעת גדול כל כך עד שהיו מכוונים עיני דעתם להסתכל בבטחון לה' יתברך לבד עד שירד להם המן ארבעים שנה דבר יום ביומו".
זה היה ה'לְמען אנַסנּוּ' האמור במן – ש"עיקר הנסיון היה אם יתחזקו בבטחון בכל יום ויום ולא יחשבו ויהרהרו מחשבה אחרת לדאוג בשביל פרנסה, רק יתחזקו בבטחון בכל יום ויום שה' יתברך יתן להם בודאי אכלם בעתו". ועל כך יצא קצפו של משה כשהיו כאלו שהותירו מיום לחברו ולא בטחו בשלמות (שם).
ואם על בטחון נגד ריבוי השתדלות נצטוינו לעמול בכל יום בהתבוננות בפרשה זו, שלא נטעה לבלות ימינו על הבל וריק שכזה, הרי על אחת כמה וכמה שפרשה זו צריכה ללמדנו על חובת הבטחון מול השתדלות אסורה על פי התורה; להתרחק מהשתדלות שגוזלת מהאדם את קביעת העתים לתורה שלו ואת התפילה בכוונה; לברוח כמו אש מהשתדלות של פרנסה המצריכה 'כלים טמאים' רחמנא ליצלן ושאר סכנות רוחניות; לא לעסוק ברמאויות או בממון שאינו כשר בתכלית, ולהימנע מלקחת הלוואות עבור השקעות, וכפי שרבי נתן מזהיר (בליקוטי עצות, בטחון אות ד') בהוסיפו ש"אדרבא, צריך שיהיה לו בטחון חזק שאפילו אם לא ינהג משא ומתן גדול כל כך, אף על פי כן יפרנסו השם יתברך כראוי".
זוהי 'פרשת המן' שתביא עמה ברכת שפע ההצלחה בזה ובבא!
גולשים צפו גם ב:
הברסלבים הראשונים
מסמך מרתק שרשם זלמן שזר מפיו של הרה"ח ר' שמואל מאיר אנשין על התקרבותו לברסלב, על עלייתו ארצה ועל חסידי ברסלב הראשונים בירושלים.
כולם יהיו ברסלב
האם כל הצדיקים שחיו אחרי רבי נחמן לא היו צדיקים? האם לעתיד לבוא כולם יהיו ברסלב? האם חובה על כל אדם להתקרב לרבי נחמן ולהיות חסיד ברסלב? תשובות - בפנים
לכו ונחדש המלוכה
זהו סוד ה'בראשית' מיד אחר ירח האיתנים – להתחיל מבראשית, להתחדש לגמרי ולשכוח את כל העבר. כי "אפילו אם עבר האדם מה שעבר, אפילו אם עבר על כל התורה כולה, אף על פי כן אין…
צעקת החיפוש
החיפוש אחרי נקודת הטוב הוא מעשה הקנאות הראוי ביותר עבור קדושת יהדותנו. והחיפוש הזה מתחיל בספרי הצדיקים, עובר בהכרח דרך שיחת חברים, ונעשה שלם ומוחלט מתוך בירור עצמי.
קירוב רחוקים – א
על החובה לעסוק בענין קירוב רחוקים • כוחו של יחיד • התועלת למקרב הנפשות • התענוג הנגרם לקב"ה כביכול על ידי קירוב רחוקים • הדרכות רביז"ל בעסק הקירוב • עובדות מאנ"ש ועוד | מאמר ראשון
גילוי העולמות (א)
לכל אדם ידיעות אודות המציאות, אותן קנה באמצעות כוחות החכמה והבינה שלו ובאמצעות הנתונים שנמסרו לו על ידי חושיו. אולם "דעת" היא התוודעות מסוג שונה אל המציאות. הכוונה לגילוי של הקודש בכל דבר, חיבור כל…
המלך והכפרי
"...פנה המלך אנה ואנה וראה כי אין איש, וכי כל שריו ועבדיו הנאמנים עזבוהו לנפשו, ומשכך, מצא המלך עצמו מיואש. הביט לכאן ולכאן, החל צועד מעט "עד שמצא בית כפרי אחד", ותוך שהוא מבוסס את…
בענין השמחה…
נקודת השמחה בעצם היהדות אמורה ללוות את הנפש לכל מקום אליו תתגלגל. המצוות והטוב שיש בכל יהודי, די בהם כדי להחיות את נפשו תמיד, בכל מצב. חיי אמונה הם כאלו שאינם נתונים לחסדי המצב והמקום.…