נהוג לומר: דברים טובים באים בקושי. זו אמירה נכונה, כל אדם יודע שהדברים היקרים ביקום אינם מתגוללים בחוצות, הם מוצפנים במעמקי האדמה, מסתתרים במצולות ים, במערות ובגניזות. המשרות הנחשקות מצויות מחוץ להישג יד; האנשים החשובים אינם נגישים; החומרים היקרים נצורים בכספות. אבל כל הדברים הנדירים הללו מצויים בסופו של דבר בידיו של מישהו שזכה בהם, ודי בכך כדי להצית את התקווה בלב ההמון, אולי אזכה גם אני כמוהו…

* * *

הדבר היקר בעולם הוא גם הדבר הכי נעלם – התורה הקדושה. כל כך הרבה אנשים יודעים עליה, וכה מעט זוכים באמת לגשת אליה. כל אחד משקיף על התורה מזווית אחרת. המידע זמין לכל דורש ומעיין. הכל נחלת הכלל, אך לא בדיוק. הגויים יודעים על התורה אך אין להם עימה כל שייכות, יש להם חוקים משל עצמם, התורה אינה מדריכה את חייהם המעשיים. את תכליתם עלי אדמות הם מחפשים במקום אחר. אפשר אפילו להיות קרוב לתורה ובכל זאת להישאר רחוק ביותר: אם לא יודעים איך לשמוע אותה, היא עלולה להישאר בגדר מסורת ומנהג, עצה טובה ומילה של חיזוק; היא עלולה להיות מונחת לנגד העיניים ובכל זאת לא רואים אותה – כמו כל הדברים היקרים…

ספירת העומר

כשמתבוננים בסיפור יציאת מצרים, ובדרך שעם ישראל עשה עד לקבלת התורה בסיני, אי אפשר שלא להתפלא: לכאורה את ייעודנו עלי אדמות קיבלנו למרגלות הר סיני. עד אז מה עשינו? ספרנו. בין יציאת מצרים לקבלת תורה בחג השבועות, מפרידים ארבעים ותשעה ימים, והדבר מעורר תימהון: מדוע להתמהמה עם מסירת הדבר החשוב ביותר לידי עם ישראל זמן כה רב? וכי לא חשוב אובדן הזמן היקר?! השאלה מתרחבת לאור העובדה שמהר מאוד אנחנו מקבלים שוב את התורה, ביום הכיפורים. והשאלה נשאלת מאליה: הלא זה עתה קיבלנו את התורה, מדוע עלינו לקבלה בשנית?

אלא שמדובר ככל הנראה באוצר גנוז, נדיר, כזה ששווה ונצרך להמתין עבורו גם ימים ארוכים.

דרכם של בני אדם, שכשהם שוהים במחיצתו של אדם חזק, עשיר, חכם מופלג וכדומה, הם מתבטלים. אם אדם זה יפגין כלפיהם גילויי חיבה וקרבה, יגלה להם את סודותיו ויכניס אותם בגנזיו, בוודאי שהמחווה תגרום להם להתרגשות. כעת נתאר לעצמנו: מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, נוטל את ידו הקטנה של כל אחד מאיתנו, צועד עימו בנעימות אל בית גנזיו, מוציא את החמדה הגנוזה מששת ימי בראשית, ומוסר לו אותה בפשטות וענווה, על מנת שיעשה בה כטוב בעיניו…

אולם, בזה בדיוק העניין: האדם לא באמת מאמין ומבין שהשם יתברך מסר לידיו חלק אלוה ממעל, "חתיכה" מאלוקותו ששווה להמתין לה בכל יום שתבוא, אילו היה מאמין כך בכל ליבו, בוודאי היה מקבל בהבנה ובשלווה את העובדה שחיפוש התורה הקדושה דורש שנים ארוכות ומאמצים מרובים…

מתן תורה

התורה היא כלי אומנותו של השם יתברך, הכלים של מעשי בראשית יקרים הם, מה מחוללים הכלים הללו? קודם כל יוצרים חיבור נדיר ומיוחד, חיבור שמים וארץ. מצוות מלשון צוותא, ציוויי התורה מסוגלים לחבר את העולם הזה עם העולם הבא. בכל מעשה, ולו הפעוט ביותר, שהינך עושה למען התכלית, מעשי שמים וארץ מקבלים חיים חדשים בזכותך, אשריך! החיבור הזה נברא על הר סיני. שם ירד השם בענן וחיבר את כל העולמות העליונים אל האדם הקטן.

העולם הזה, כל מהותו פירוד והיסח הדעת, ריחוק והסתרה. אבל בכל רגע שיהודי עושה טוב, הריהו מדלג על הריב ומחבר מחדש את העולם לבעליו האמתיים.

את הכוח הנפלא הזה, לחבר ולקשר את העולם כולו לתכלית, קיבלנו על הר סיני לאחר ארבעים ותשעה ימי ציפייה וגעגוע. קדמו לימים הללו שנים ארוכות של המתנה וסבל במצרים; קדמו להם תקופות ודורות של קודם מתן תורה. כי אכן כל גילוי אמיתי וטוב, גנוז במקום אמיתי וטוב וכדי לזכות בו יש להתאזר בסבלנות ולחכות.

מ"ט הימים שקדמו למתן תורה הובילו אותנו אל המקום ממנו יכולה לרדת כזו תורה: שער החמישים של הקדושה. שם, בשער החמישים, קיים אור עליון המסוגל לעשות מהכל אחד. מהרחוק והקרוב, הטוב והרע, המצליח והנכשל, הגיבור והחלש. האור העליון הזה, ממנו ירדה לעולמנו התורה, יכול לבטל כל מחלוקת ופירוד לבבות, לאחות את הקרעים ולהשלים את החלקים החסרים בפאזל של החיים, אבל האור הזה נמצא במקום רחוק וצריך להתאזר בסבלנות עד שנגיע אליו או נביא אותו לכאן.

הדברים היקרים לא רק קשים להשגה – הם גם קלים לאיבוד. מיד לאחר קבלת התורה שגו בני ישראל בחטא העגל. לומר לך שהדברים האמתיים מחייבים התמסרות לחיפוש וציפייה לישועה, אך יחד עם זאת דאגה שלא לאבדם.

מה עושים כשאבד האור? לזאת צווינו "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". קבלת התורה היא עניין יומיומי. דווקא מפני שהאור נאסף, הדרך היחידה לקבל אותו היא בצורה תמידית. כל יום מחדש לחפש את אחדות השם; בכל מצווה ובכל לימוד לחפש מחדש את מציאות השם; כי בכל דבר ממש יש פנימיות אינסופית, הנחשפת מדי יום ומדי רגע לעיני המבקש האמיתי.