מובא במדרש, שכאשר נלחם אברהם אבינו בארבעת המלכים, כלי הנשק שלו היו חול ועפר, וכשזרק את החול על אויביו, הוא הפך לחיצים וחרבות, וכך נצחם. כך גם היה אצל נחום איש גמזו, כאשר שלחוהו ישראל לתת מתנה למלך ארגז יהלומים ומרגליות, ובדרך, כשלן באכסניה, באו גנבים ורוקנו את תכולת הארגז, ומילאוהו בעפר, וכשבא למלך ומסר לו את הארגז, ראה המלך והנה מלא הוא באבנים ועפר, כעס המלך ואמר 'צחקו עלי היהודים' וצוה להרוג את נחום איש גמזו, מיד התגלה אליהו הנביא בדמות אחד השרים ואמר למלך: היהודים לא התכוונו לצחוק ממך אלא שלחו לך עפר מיוחד, העפר בו השתמש אברהם אבינו בעת מלחמתו במלכים, אותו עפר שהפך לחרבות ולחיצים, ואפשר לנצח איתו בכל המלחמות! באותו זמן היה המלך במלחמה עם אחת המדינות זמן רב ולא הצליח להכריע את המערכה, לקח המלך לשם את העפר וצווה לנסותו. זרקו החיילים את העפר על אויביהם, וכדברי ה"שר" הוא הפך לחרבות ולחיצים וניצחם, וציוה למלאות את הארגז בכסף וזהב ושלחו בכבוד גדול לביתו ולעמו. עד כאן המדרש.

* * *

מדי פעם, כאשר כדרכו של אדם אנו שוב עומדים במלחמה עם היצר הרע, מתעוררת גם בליבנו משאלה: מי יתן ונמצא נשק כזה, חול שכזה שהופך לחרבות, ונוכל כך, איתו, בקלות, להכניע את היצר, שכל רגע מכריז עלינו מלחמה חדשה.

הרי, אנו חושבים, כמה שאנו מנסים לנצח את המלחמה סופית, להשמיד ולהכניע את היצר, איננו מצליחים. לעתים הוא גם מתגבר עלינו, ה"י. מי יתן והיה בידינו נשק פלא כזה…

"עיקר כלי נשקו של המשיח (ושל כל יהודי) הוא התפילה," פותח רבינו את התורה השניה בליקוטי מוהר"ן, "וכל המלחמות שילחם, וכל הכיבושים שיכבוש, הכל בכח התפילה". בתחילת התורה מכנה רבינו את התפילה "חרבי". וכן גם, בפסוק "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", מתרגם אונקלוס – ומפרש רש"י: בחרבי ובקשתי: תפילה ובקשה. ומשם, מהחרב הזו, עיקר חיותו של המשיח – וכאמור, של כל יהודי ויהודי, ובכוחה יכול כל יהודי לנצח כל מלחמותיו בגשמיות וברוחניות, ובכוחה יכבוש משיח את העולם, בלי צורך אפילו בירייה אחת.

כך גם מבאר רבינו בהמשך התורה הזו, את מאמר רבא בר בר חנא (בבא בתרא עג:): [בתרגום מארמית] פעם אחת נסענו בספינה וראינו דג שגבו מעל לפני הים, והתקבץ חול על גבו, וחשבנו שזו יַבָּשה, ועלינו ובשלנו ואפינו, וכאשר, מחום הבישול והאפיה התחמם הדג, הוא התהפך ואילולי היתה הספינה קרובה אלינו – היינו טובעים.

רבינו מבאר כך: רבב"ח ראה את צדיק הדור (המכונה דג), אליו יש לקשר את כל התפילות (על מנת שיעלה אותן למקומן, כפי שנאמר "ויביאו את המשכן למשה … ויקם משה את המשכן", כי רק משה, צדיק הדור, יכול להעלות כל תפילה ותפילה למקומה הנכון, ולהקים המשכן), "חול" אומר רבינו, הוא לשון תפילה, מלשון "חילוי", כפי שנאמר "ויחל משה" והיא כל כוחו של כל יהודי, ובכוחה, כאמור, יכול אדם לנצח כל מלחמותיו ולהשיג בקשותיו, ברוחניות, בעיקר, אבל גם בגשמיות, כפי שמבאר רבי נתן בליקוטי הלכות.

אולם, לעתים דומים אנו לאותו מלך, שראה עפר ואמר "אך עפר הוא". לעתים נדמה גם לנו שהתפילה אינה פועלת. אנו מתפללים ומתפללים, וכלום, כלום אינו משתנה. ומה לנו ראיה טובה יותר מעם ישראל בכללותו, שמזה אלפיים שנה מתפלל על הגאולה, ועדיין הוא בגלות…

כבר רבה בר בר חנה הכיר טענה זו, אומר רבינו ומבאר את המילים "וחשבנו שיבשה היא" – "וכשאנו רואים את אורך הגלות, ובכל יום אנו צועקים אל ה' ואיננו נושעים, יש מעמינו בני ישראל שטועים בליבם, חס ושלום, לומר שכל התפילות הם לחינם". וממשיך רבינו את דבריו של רבב"ח: אבל האמת שונה, האמת היא ש"ועלינו, ובישלנו ואפינו". כל תפילה ותפילה, של כל אדם ואדם, הצדיקים שבכל דור ודור הם מעלים אותה, ועושים ממנה חרבות לנצח כל מלחמה, ובונים איתה את ה'משכן', קומת השכינה, לאט לאט, וכאשר תושלם קומתה, תבוא הגאולה השלמה.

ולא רק ברוחניות, במלחמה הגדולה, מלחמת היצר; או במלחמתו של משיח לתיקון העולם הדבר כך. גם בגשמיות, בצרכים הגשמיים ובבקשות פרטיות שלנו, גם שם כך הוא הדבר. כפי שהיה אצל אברהם אבינו עליו השלום ואצל התנא הקדוש נחום איש גמזו, שם בזכות אמונתם השלמה בבורא עולם ובזכות תפילתם הפך הבורא את החול, התפילה, לחיצים וחרבות (שאף הם, כאמור, כינוי לתפילה ובקשה), וניצח את מלחמותיהם.

אם אנו איננו הופכים את תפילותינו לחרבות, אם אצלינו "עיקר כלי נשקינו" אינם התפילה, אין זה אלא מחמת חסרון אמונה בכח התפילה, ומחמת שתי טעויות נפוצות בשימוש בחרב התפילה, להם קורא רבינו "הטיה לימין ולשמאל", פירוש, שימוש מוטעה בחרב: הטיה אחת היא המחשבה כי התפילה היא לחינם, ש"הרי היא אינה עוזרת", והיא נקראת הטיה לשמאל, קליפת עשיו; השניה היא הפוכה, הטיה לימין, לקליפת ישמעאל, שאומר שהרי הכל ממילא מה', ואם כן מדוע בכלל נתפלל, הרי התפילות לא ישנו כלום.

ושתי טעויות אלו מונעות את האדם משימוש נכון, מושכל, בחרב התפילה, החרב בעלת שתי הפיות: שבחו של מקום ותפילות רוחניות, ושאלת צרכיו ותפילות גשמיות, שהם התיקון וההיפך לשתי ההטיות, הטעויות הנ"ל (יעוין בביאור הליקוטים לתורה זו, אות ד), המונעות את האדם מתפילה.

אולם, אם ילך אדם בדרך האמצע, במידתו של יעקב אבינו, הוא ידע שעל הכל הוא חייב להתפלל, והבורא ישמע את תפילתו (לא משום שהוא צריך לשמוע ולתת, אלא משום שהוא רוצה לתת. "למעני למעני אעשה" אומר הבורא). ואזי נוכל לנצח כל מלחמותינו תוך כדי שימוש בנשק החזק ביותר, המועיל ביותר והעצמתי ביותר לנצח את היצר הרע ולהשיג את בקשותינו, הרוחניות והגשמיות.