ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > עבודת ה' > נשיקת העולמות (ה)

נשיקת העולמות (ה)

ב׳ בסיון תשע״ט

ביום נשקו של גוג, שלפחות מבחינה רוחנית אנחנו בוודאי נמצאים בעיצומו, עלולה להחלש דעתו ואמונתו של כל אדם מן הישוב. ועל כך מתפלל דוד המלך, על הזמן בו תתעורר עלינו מלחמה או כל צרה אחרת, שאז מבקש דוד המלך את עזרתו של בורא עולם. (מאמר חמישי ואחרון)

"נשיקת העולמות"

ביכולתו של הגוף לשרת את הנשמה ולהביאה לידי תכלית רוחנית, ביכולתו לסייע לה לעלות בסולם הדעת. והגוף – הוא בוודאי אוהב את הנשמה משום שבלעדיה לא היה לו קיום.

לחצו כאן למאמרים הקודמים: גילוי העולמות (א) | נשיקת העולמות (ב) | נשיקת העולמות (ג) | נשיקת העולמות (ד)

נשוב לדבריו של דוד המלך: "ה' אלוקים עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק".

אומרים חז"ל בגמרא לגבי המושג 'יום נשק': "באותו היום שישקו שני העולמות זה לזה", העולם הזה יוצא והעולם הבא נכנס. מדובר כאן על מפגש של שני עולמות, על כניסת שבת של האדם, היא יום פטירתו, היום בו הוא חדל לעסוק בחומר ושובת מן המגע איתו. אין המדובר על מפגש סתמי של שני העולמות, "יום שישקו שני העולמות". מהי נשיקה? מגע המבטא אהבה. ומה מקומו של מגע כזה בין שני העולמות? אומרים המפרשים שאכן ישנה אהבה בין העולמות, ישנה אהבה בין הנשמה לגוף, הנשמה אוהבת את הגוף המשרת את מטרותיה. ואם נתייחס לסיפור שסיפרנו קודם לכן, הנשמה אוהבת את הרכבת המובילה אותה למחוז חפצה גם כאשר זוהי רכבת מסוג ד'…

ביכולתו של הגוף לשרת את הנשמה ולהביאה לידי תכלית רוחנית, ביכולתו לסייע לה לעלות בסולם הדעת. והגוף – הוא בוודאי אוהב את הנשמה משום שבלעדיה לא היה לו קיום.

אבל אם זהו מפגש של אהבה, מדוע מבקש דוד המלך שיגנו עליו? לאמיתו של דבר, נשיקה זו היא נשיקת פרידה, שהלא מדובר כאן על המוות. חז"ל אומרים שישנם כמה מיני קולות שאילו היה האדם שומע אותם לא היה בכוחו לסובלם. אחד מקולות אלו הוא הקול הנשמע בעולם בשעה שהנשמה נפרדת מהגוף. מדוע כרוך במיתה צער גדול כל כך? משום שזהו צער הפרידה הכואבת בין שני אוהבים, הגוף והנשמה. לאמיתו של דבר אמור היה להיות קשר נצחי בין הגוף לנשמה, אדם הראשון לפני חטאו לא היה אמור למות. מציאות זו של הפרדה בין הגוף לנשמה לא היתה אמורה לשלוט בו כלל ועיקר. נאמר בכתובים: "ביום אכלך ממנו מות תמות", אך אם הוא לא היה אוכל, לא היתה מחויבת ההפרדה בין גופו לנשמתו והם היו נשארים אחוזים זה בזה לנצח. בעטיו של החטא הפך הגוף האנושי בלתי ראוי להכיל את אור הנשמה ועל כן הפכה ההפרדה ביניהם להיות בלתי נמנעת.

אחד משלוש עשרה העיקרים שאנו מאמינים בהם הוא, שתהיה תחיית המתים. פירוש הדבר שלאחר שיעבור הגוף מה שיעבור יוכשר שוב להיות כלי שיכיל את הנשמה, יחזור ויתחבר איתה ואז תיתכן שוב פגישה מחודשת בין שניהם. נשיקת שני העולמות, הגוף והנשמה, היא נשיקת פרידה הכרוכה בכאב גדול ועל זה מתפלל דוד המלך. לכאב יש תפקיד אך יש בו גם סכנה. ביכולתו של הכאב לפגוע בדעת, באותה דעת שדיברנו עליה קודם לכן, באותה השגה שכל מה שיש בעולם מוביל לתכלית אחת והיא לקרב את כל הבריות להכרה רוחנית של האלוקות. בשעה של סבל עלולה הדעת הזו להפגע. אדם סובל עלול בנקל לבוא לידי בלבול, לידי כפירה, ולידי שבוש יכולתו ליצור קשר עם בוראו, ועל כך התפלל דוד המלך. "סכותה לראשי"… לכאורה היה די לאמר "סכות לי". ומדוע כתב "סכותה לראשי" – כלומר תסכך, תגן, על ראשי? כי מקומה של הדעת הוא בראש ודווקא היא זקוקה להגנה. גם יעקב אבינו כשהגיע להר המוריה בדרכו לחרן, השתמש באבנים בכדי להגן על עצמו מפני החיות. את האבנים הניח יעקב דווקא סביב ראשו. וגם שם – נשאלת השאלה: אם חפץ אדם להגן על עצמו מפני החיות עליו לשים אבנים סביב כל גופו. מדוע הגן יעקב על ראשו בלבד? משום ששם מדובר על הגנה רוחנית.

"סכותה לראשי ביום נשק", מבקש דוד המלך. ביום שישקו שני העולמות, ביום היסורים הגדולים ביותר, יום יסורי הפטירה – הגן עלי. הגן על ראשי, על דעתי, מפני אובדן.

במדרש אחר מפרשים חז"ל שהכונה במילים 'יום נשק' היא ל"יום נשקו של גוג". ביום שבו יצאו אומות העולם למלחמה על ישראל באחרית הימים. גם כאן – זהו זמן של יסורים נושאי סכנה. איום מלחמה. חשש לאובדן החיים, פחד מפני הבאות – כל אלו טומנים בחובם סכנה לשלמות הדעת.

ואין המדובר בהכרח במלחמה פיזית. האיום על חיי הרוח של האדם, על ערכיו, טומן בחובו סכנה להתמוטטות "עמוד השדרה" המוסרי שלו, לא פחות ואולי יותר.

ביום נשקו של גוג, שלפחות מבחינה רוחנית אנחנו בוודאי נמצאים בעיצומו, עלולה להחלש דעתו ואמונתו של כל אדם מן הישוב. וגם זה כלול בתפילתו של דוד, בזמן בו תתעורר עלינו מלחמה או כל צרה אחרת, מבקש דוד המלך את עזרתו של בורא עולם.

"ה' הוא האלוקים"

וכאן אנו שבים לעצתו המרכזית של רבי נחמן – תפילה והתבודדות. מהי בעצם פעולתו של דוד המלך? הוא מתפלל, יוצא מחייו הרגילים ומתקשר עם מקור הדעת, עם הידיעה כי "ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו". הוא אומר – אני פונה אליך. האמונה בך זה כל מה שנותר לי. אתה תגן עלי. אתה תשמור על רוחניותי ותצילני מאבוד דעתי.

אנו רואים שדוד המלך משתמש בתפילתו בשני שמות: "ה'" ו"אלוקים". אלו הם בדיוק אותם שמות המופיעים בפסוק שהזכרנו: "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים".

ה' ואלקים הם שני שמות של בורא עולם. (חשוב לדעת שבכל מקום בו מכונה בורא עולם בשם, אין הדבר דומה לאופן בו אנו מכנים דבר מה בשם. שהרי שם הוא הגדרה והגבלה ואילו הקדוש ברוך הוא איננו בעל גבול, צורה או תואר. ולכן כשאנו מכנים אותו בשם כוונתנו רק לשם תואר, שם המתאר את פעולותיו, לא את מהותו. שם עצם אין לו, שהרי הוא מעל המקום והזמן, ולא ניתן לתאור בשום מילה בשפת אנוש).

מה פרוש המילים "ה' הוא האלוקים"? ה', כפי שהוא מופיע בתורה בשם המפורש בן ארבע האותיות, שאסור לקרוא אותן ככתבן, פירושו הוויה. כלומר, שורש ההוויה המרמזת על מידת הרחמים העליונה של הקדוש ברוך הוא.

השם אלוקים, לעומת זאת, מרמז על מידת הדין והמשפט האלוקי. ואם כך פרוש הפסוק "ה' הוא האלקים" הוא – מה שאתה מדמה בתור אלוקים, כלומר כל מציאות שאתה מפרשה ככאב, דין וצער, צרות וקשיים, גם זה "ה'", גם שם מסתתרים הרחמים, גם שם מסתתר האור האלוקי אלא שאין הוא נגלה לעין (וכמו שכותב רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן תורה ד' סעיף ד'): "הן ה', שהוא רחמים, הן שמו, שהוא בחינת אלקים, בחינת דין, כולם לטובתך, מחמת אהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותך, כמו שכתוב (משלי ג'): "את אשר יאהב ה' – יוכיח").

באותם שמות בדיוק משתמש דוד המלך: "ה' אלוקים עוז ישועתי"… כלומר אני פונה אליך מתוך הכרה שגם בזמן הצער והיסורים אתה איתי, שכל מה שעובר עלי בא ממך, ולכן אני פונה אליך ומבקש את פניך גם בזמן שאתה מסתת", גם בזמן שאיני מרגיש את נוכחותך ואהבתך.

כאשר עוסקת המשנה בתקופתנו, בתקופה שלפני בוא המשיח, היא מתארת מאורעות שונים העתידים להתרחש ולבסוף שואלת: "על מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמיים". לכאורה משהו מוזר בניסוח זה של המשנה. אנו יודעים שלכל מילה בתורה, בתנ"ך, במשנה ובגמרא וכן לכל דברי חז"ל יש משמעות ומשקל. שום דבר לא נאמר לשווא. ואם דבר מה היה יכול להאמר באופן אחר והוא נאמר דווקא באופן מסוים, משמעות הדבר היא, שיש לכך סיבה, לימוד כלשהו.

המשנה כותבת: "על מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמיים"… לכאורה, היה די לאמר שתהיינה צרות אלו ואחרות וכולם יצטרכו להתחזק בתפילה.

מדוע שואלת המשנה את השאלה "על מי יש לנו להשען"? כשהמשנה שואלת את השאלה "על מי יש לנו להשען", משמעות הדבר היא, שיהיו אנשים שיחשבו שיש על מישהו אחר להשען מלבד על הקדוש ברוך הוא, ואז היא באה ואומרת – לא. לא כך. טעות היא בידך. אין משען מלבדו. ואל תדמה לאחוז בכל הגנותיך, בכל משענותיך הגשמיות, ביתך, ממונך וכו'. גם מבחינה מדינית, לא הצבא, לא הממשלה. איש לא יפתור את בעיותיך, ואם לא תבין זאת בעצמך, בעל כרחך יביאך ה' למצב בו תבין את הדברים כפשוטם ממש – "אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים".

עצה זו יכולה ללוות את האדם בכל מקום ובכל מצב, כי בכל מצב יכול אדם לפנות ישירות אל בוראו, לשפוך לפניו את ליבו ולבקש ממנו סיוע.

כאשר מתאר מיכה הנביא את מצבו של עם ישראל בתקופת בוא המשיח ואת כל המאורעות שיתרחשו בעת הזו, הוא כותב דבר מעניין: "והיה שארית ישראל בקרב עמים רבים כטל מאת ה', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם" (מיכה ד' ו'). "לא יקווה לאיש" – כזה יהיה מצבו של כל יהודי. מצב בו כל יהודי לא יהיה נצרך לאיש. לא ישען ולא יסמוך על איש.

לידי מצב כזה חפץ הקדוש ברוך הוא להביא אותנו באמצעות כל ההתרחשויות העכשויות, הן העולמיות והן הפרטיות. בסופו של ספר דברים, בנאום הפרידה של משה רבינו מעם ישראל זמן מה לפני פטירתו, מספר משה רבינו לעם ישראל מה יעבור עליהם בסוף הימים. הוא מתאר מצב שבו יהיה להם מקום לחשוב שיוכלו לסמוך על עמים אחרים, אך בסופו של דבר יגיע כל אחד ואחד מהם לידי הבנה ברורה שאין על מי לסמוך ולהשען אלא רק על הקדוש ברוך הוא לבדו, כמו שאומר שם הפסוק: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוקים עמדי, אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל". אני אני הוא, כלומר אני לבדי נותרתי…

כל הצדיקים ובפרט רבי נחמן מלמדים אותנו שאין הכרח להגיע לידי מצוקה שבעל כרחנו תגרום לנו לשאת עינינו לשמים. אפשר לעשות זאת גם קודם לכן, וכבר אמרו חז"ל בחכמתם: "לעולם יקדים אדם תפילה לצרה" (סנהדרין מ"ד). ובפרט בימינו זוהי עיקר העצה, כמו שכתב רבי חיים ויטאל, תלמיד האריז"ל, ב"שער הגלגולים": "ולכן צריכים (בעלי הנשמות שבדור האחרון) שישתדלו להרבות בתשובה ובשאלות ותחנונים לפני הקדוש ברוך הוא, שיושיעם מן הגלות ויגאלם".

וכן כתב רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן, בספרו "לקוטי הלכות": "כי כנגד קליפת המן עמלק, שהיא בחינת אריכות הגלות של עכשיו, שנקרא גלות אדום, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה, כי אם להרבות בתפילה ותחנונים וצעקות ושועות וזעקות בלי שעור, עד ישקיף וירא ה' משמים. כי תפילה למעלה מהכל, וכולל כל החמישים שערים דקדושה… כי התפילה היא בחינת "נתיב לא ידעו עיט", בחינת שער החמישים, שאין מי שהשיג אותו, כי אין שום שכל שיוכל להשיג ולהבין עד היכן מגיע הכח של תפילות ישראל, אפילו של הפחות שבפחותים, בפרט מה שמתפלל כל אחד על צרת נפשו שהוא רחוק מהשם יתברך… כי עיקר הגאולה השלמה העתידה לבוא הוא על ידי תפילה".

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support