חלק ד: "זמן שמחתנו"

לחצו כאן למאמרים הקודמים: גילוי העולמות | נשיקת העולמות ב | נשיקת העולמות ג

סוכות – הגנה 

דוד המלך אומר בספר תהילים (פרק ק"מ פסוק ח'): "השם אלוקים עוז ישועתי, סכותה לראשי ביום נשק". "סכותה" – מלשון סוכה. הפסוק אומר: "סכותה לראשי", כלומר – הגנת עלי.

מה פרוש הדברים?

כל יהודי מצווה בזמן מסוים בשנה לבנות לעצמו סוכה. הוא מצווה לגור במשך כמה ימים במקום שאיננו מתאים כלל למגורים ובעל מהות הפוכה מדירתו הקבועה והמוגנת. מדוע? אדם רגיל להמלט מן העולם הגשמי ומאורעותיו אל תוך ביתו. הוא חש בטוח בין ארבע קירותיו ומן הרגע בו ננעלת דלתו פוסק העולם מלהיות קיים לגביו, כילד המתחבא מתחת לשמיכה וכביכול מונע מאחרים מלהזיק לו.

בתקופת חג הסוכות ממשמשת ובאה עונת החורף. זהו הזמן המתאים ביותר להמצא בתוך הבית, שכן זהו הזמן שבו העולם החיצוני מאיים יותר – רוחות, גשמים, בוץ. זהו הזמן להתחבא ולהסתתר ולהרגיש עוד יותר בטוח בתוך גבולות הבית הגשמי. ודווקא בזמן זה באה התורה ומצווה עלינו לצאת החוצה, לבנות סוכה, מבנה קל וחלוש אשר גגו עשוי רק מענפים, ושם, דווקא שם, תקבע משכנך למשך שבעה ימים. משמעות דבר זה היא שדווקא בשעה שהאדם כל כך רוצה לחזור אל ההגנה הגשמית, באה התורה ואומרת לו: עשה פעולות שיזכירו לך שזה לא כלום, שאין זו האמת, שזוהי הגנה חסרת משמעות. מצבך האמיתי יתבהר לך לאמיתו בשעה שתשב בחוץ מתחת לכמה ענפים, חשוף לכל פגע.

למרות שנדמה לך אחרת, ביתך איננו מגן טוב יותר. עליך לחוש השגה זו באופן חיצוני ואחר כך להבין אותה בפנימיותך, ורק אז תוכל להבין מהו תפקידו האמיתי של הבית.

תפקידו האמיתי של הבית איננו להיות מקום מסתור. אין הוא המגן האמיתי, ודבר זה עתיד להתברר לך כראוי רק כאשר תצא ממנו ותקבע משכנך בסוכת קנים למשך שבוע.

שלשה רגלים

לעם ישראל יש שלשה רגלים: פסח שבועות וסוכות. לכל אחד מהם יש בסדר התפילה תואר משלו. לפסח אנחנו קוראים "זמן חרותנו", את חג השבועות אנחנו מכנים "זמן מתן תורתנו", ואת סוכות "זמן שמחתנו". והרי התורה מצווה לשמוח בכל רגל ורגל, לאו דווקא בסוכות. מדוע, אם כן, סוכות, יותר מפסח או שבועות, נקרא "זמן שמחתנו"?

מבחינה היסטורית ניתן להבין שפסח הוא התקופה שבה רק יצאנו מעבדות איננו השמחה המרכזית. אך קבלת התורה בוודאי משמחת, הלא כבר יצאנו מעבדות, ועתה קיבלנו יעוד מיוחד. כעת אנו משהו לעצמנו. הלא קודם לכן היינו רק עבדים… והנה באה התורה ואומרת לנו – לא. גם חג שבועות איננו זוכה לתואר המיוחד "זמן שמחתנו".

דווקא מצב הביניים שבו אנו מצויים באמצע הדרך, יושבים בסוכות ארעיות, זהו זמן שמחתנו. לא מצב הסופי של מנוחה ונחלה, אלא דווקא מצב של ארעיות בדרך. מדוע? כי כשאדם שמח מדברים הקשורים לעולם הזה, לבית, למגן פיזי, כשאדם חושב שאין שמחה אחרת זולת השמחות של מילוי חסרונותיו, הרי הוא מאבד רובד אחר לגמרי ואמיתי של שמחה.

מילוי החסרונות הוא רק קליפת השמחה. הנותן דעתו על סולם הדעת ומתייחס לצידם הרוחני של החיים מוצא גם שמחה מסוג אחר. לא שמחת ההישג בעולם החומר. להיפך – שמחת ארעיותו של החומר והידיעה שיש עולם אחר ושמחה אחרת. עבודתו היא עבודה רוחנית ומשום כך יש לחייו משמעות. אם נתבונן בדבר ביתר עיון ניווכח לדעת ששמחתו של האדם נובעת מן המשמעות שהוא מוצא בדברים יותר מאשר מן הדברים עצמם.

העיקר – המשמעות

כשאדם אוכל מאכל ערב לחיך הוא נהנה מן הטעם, אולם אם ידע גם שמאכל זה הינו מזין ומבריא, יש להניח שיהנה יותר. והלא טעמו של האוכל לא השתנה. מה שהשתנה הוא המשמעות שאדם מייחס לאכילה זו, וככל שתגדל משמעותה, תגדל גם ההנאה שיפיק ממנה.

ילד שאדם זר ילטף את שערו עשוי להפיק הנאה מליטוף זה, אולם אם תהיה זו ידה של אימו האהובה עליו, תגדל הנאתו לאין שעור. מדוע? אף כאן המגע עצמו הוא אותו מגע. מה שהשתנה היא המשמעות שמייחס הילד ליד המלטפת, וביחס לכך – גדלים ספוקו והנאתו מן הליטוף.

בדיוק באותו אופן, גדלה לאין ערוך שמחתו של האדם המתוודע למשמעות הרוחנית שיש לחייו ולתכליתם. אין שמחה זו נובעת מעצם הפעולות או מן הספוק הרגעי הבא בעקבותיהן, אלא מן הרעיון שיש ערך וישנה משמעות לפעולותינו, שהן אינן פעולות סתמיות, משהו יצמח ממה שאנחנו עושים. יש תכלית, ומהכרתה – נובעת השמחה. למה הדבר דומה? לשני אנשים הנוסעים ברכבת. אחד מהם נוסע ברכבת סוג ד', ללא מים וללא חשמל, כאשר כל קרון מאכלס אנשים רבים. הצפיפות קשה מנשוא אך למרבה הפלא אנו רואים שאותו איש מלא שמחה. מדוע? משום שהוא יודע שהרכבת הזו תוביל אותו למחוז חפצו, למקום בו נמצאים בני ביתו המצפים לו בכליון עיניים. יודע איש זה היטב שאותו פרק זמן של נסיעה רבת תלאות יחלוף לבלי שוב. מחשבותיו של האיש נתונות לסוף. לזמן שבו יגיע אל מנוחתו.

ואילו השני נוסע ברכבת סוג א'. לכל אדם קרון פרטי הכולל מיטה נוחה, הנוף הנשקף מחלון הרכבת מרגיע ומרהיב עין. סעודות מלכים מוגשות לו בכל עת שישתוקק לכך, אך משום מה רואים אנו כי אדם זה שרוי בדיכאון עמוק. מדוע? משום שרכבת זו מובילה אותו הרחק מביתו. נסיעה זו חסרת תכלית היא ואיננה מובילה לשום מקום, ועל כן איננה גורמת כל שמחה או ספוק, וכל ההנאות הגשמיות המוצעות לו במהלכה הופכות להיות דבר שולי ומיותר כל עוד אין הוא יודע מהי תכלית נסיעתו. תשמח! אנו קוראים לעברו של אותו אדם. ראה איזו מיטה יש לך! איזה יין משובח מונח על שולחנך! "אבל לאן כל זה מוביל? לאן אני נוסע עם הרכבת הזו?" ישיב לנו הנוסע המיוסר.

שמחה רוחנית – קנין הדעת

השמחה הנובעת מקניינים רוחניים היא השמחה הקשורה לסולם הדעת. זוהי שמחה הגדלה ומתעצמת כפי התעצמות הידיעה שיש תכלית לכל דבר. ההבנה כי ישנה תכלית לכל הדברים מעוררת באדם שמחה ללא כל קשר לסוג ה"קרון" המוביל אותו אל מטרתו. משום כך, דווקא סוכות הוא "זמן שמחתנו". דווקא אותו חג המעורר באדם את תחושת הארעיות שלו, עשוי לעורר בנו את היכולת להבין שיש דבר אחר שאפשר לסמוך עליו ולמצוא בו הגנה. דבר זה הוא הדעת – יש תכלית. יש מנהיג. יש טעם. "ה' הוא האלוקים".

לחצו כאן למאמר הבא: נשיקת העולמות (ה)