חלק ג: מעין עולם הבא

לחצו כאן למאמרים הקודמים: [גילוי העולמות] [נשיקת העולמות]

ועוד אומרים חז"ל: "שבת היא מעין עולם הבא".

כפי שנאמר קודם לכן, השבת היא שביתה, עצירה. זוהי עצירה התלויה בבחירתנו ובנכונותנו להענות לצו האלוקי לעצור את הזמן. ישנן כמה מיני עצירות נוספות הקשורות בטבע ואינן תלויות כלל בבחירה האנושית.

העצירה הידועה ביותר לבני האדם ובאותה מידה אף המודחקת ביותר היא המוות. עובדת קיומו של המוות איננה ניתנת להכחשה ולא רק שקיומו ברור, אלא שהוא גם יכול להתרחש תוך דקות ספורות לכל אדם. אולם למרות הכל רוב בני האדם בעולם מתנהגים כאילו מציאות של מוות איננה קיימת כלל.

אדם צובר לעצמו ממון מתוך תחושה שהוא עתיד לחיות לנצח. לפעמים הוא רוכש קנינים שאף שמונים שנות חיים לא יספיקו לו בכדי להשתמש בכולם.

מוות הוא מצב שבו דבר אחד ברור: אדם מפסיק לתפקד באופן המוכר. מה מתרחש איתו או עם נשמתו אינו עקרוני לעניינינו. מה שברור הוא שהוא מפסיק לחיות בגוף. מפסיק לחיות בעולם הפיזי המוכר. וזהו הקשר בין שבת לבין העולם הבא, לבין עצירת המוות שתפריד את נפש האדם מגופו ותעביר אותו למימד אחר. לעניין זה השבת היא מעין חדר אימונים לקראת מצב שבו באמת הכל יעצור. אם אדם עושה את העצירה הזו ושומר שבת כראוי פירוש הדבר שהוא יודע שיגיע זמן שבו הכל יעצור, שהוא יודע שיגיע זמן שבו תפסק יכולת ההתערבות שלו בשינויים הגשמיים של העולם הזה. מה שעשוי להיוותר בידו הינו שינוי רוחני בלבד. ולכן אדם המתרגל את עצירת השינויים על ידי שמירת השבת, קונה לעצמו כלים להתמודד עם אותה מציאות סופית של עצירת השינויים לכשיגיע אליה, תהיה משמעותה ומהותה מה שתהיה.

קבלת שבת עולמית

האנושות כולה הולכת ומתקרבת לקראת שבת מסוג אחר. זוהי "שבת העולמות", עצירה ושביתה של היקום כולו. חז"ל מספרים לנו שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם לששת אלפים שנה. אנו נמצאים לפי הספירה העברית בהתשס"ח – 5768 שנה מבריאת העולם, כלומר מאתיים שלושים ושתיים שנה לפני סוף האלף השישי של בריאת העולם. גם לעולם בכללותו יש סוף. וגם האנושות בכללותה כגוף כללי (כשם שהאדם הוא גוף כך גם האנושות היא גוף) צריכה להתכונן לשבת הזו. הכנה זו של המין האנושי כרוכה בתהליכים שונים המתרחשים היום בעולם. בפרט בזמן האחרון אפשר לראות שמתרחשים דברים שאין לנו הבנה בהם אך כל בעל רגישות יכול להבין שדבר מה רב משמעות מתרחש.

האלף השביעי הוא השבת של היקום כולו. זאת לפי מנין שנות העולם בשנה אלוקית לכל אלף שנים אנושיות (כמאמר הפסוק בתהילים "כי אלף שנים בעיניך כיום"…)

מיקומנו המדויק, אם כן, במפת הזמן העולמי היא ברבע האחרון של היום השישי (אלף שנה הם יום. 750 שנה הם שלושת רבעי יום, ואנו נמצאים כעת ב- 768 שנה לאלף השישי, כלומר 14 שנים אנושיות בתוך הרבע האחרון של האלף האחרון).

אם נקביל את ששת ימי העולם לששת ימי השבוע נגלה שאנו נמצאים ביום השישי אחר חצות היום (יום ולילה נחלקים לשתיים. שני חצאי לילה ועוד חצי יום שווים לשלושת רבעי יום, ואנו, כאמור, כבר נכנסנו לרבע האחרון שלו). ובכן, כפי המובא בהלכה בעניין קבלת שבת, מזמן חצות היום השישי אפשר וצריך כבר להתכונן לקראת בוא השבת ביתר שאת. מלאכה קבועה כבר אסורה, אפשר ללכת לטבול במקוה לכבוד שבת ועוד…

גם המציאות, המוכרת היטב לשומרי שבת, משתנה ככל שהשבת קרבה. יש להספיק לסיים מטלות רבות. הנקיונות והסדר לכבוד שבת בעיצומם ופעמים רבות הכל עדיין מבולגן ומלוכלך.

הסיכוי לאבד את שיווי המשקל, בשל הצורך למהר, אף הוא גדל. מוזר. דווקא לפני הרגע המופלא של הדלקת נרות שבו הזמן כמו קופא, שבו הכל נקי ומצוחצח, ושלווה עוטפת הכל, דווקא בסמוך לרגע הזה, גדולים השינויים יותר מבכל ימות החול, כאילו מתעצם החולין בכל כוחו בטרם יגווע ויקטע באחת.

גם המציאות העולמית בימינו, ימי הרבע האחרון של יום שישי העולמי, דומים מבחינות רבות ליום שישי הקטן. העולם גם הוא מבולגן ומלוכלך מכל מה שהתרחש בו במשך אלפי שנה. השינויים המתרחשים בו מהירים יותר מי פעם, הן מבחינה חברתית, הן מבחינה מדינית והן מבחינות אחרות (מענינת העובדה, שדווקא בתש"ן, היא חצות יום שישי בדיוק, דהיינו 750 לאלף השישי, החלו תהפוכות מדיניות להתרחש בעולם בקצב מוגבר. אם בקריסת האימפריה הסוביטית, אם במלחמת המפרץ, ואם בשינויים פוליטיים מרחיקי לכת בארץ ובעולם). גם בתחום הרוחני חלים לא מעט שינויים. מבוכה וספק מתעצמים מן הצד האחד, ומשיכה יתרה לצד האמונה והקדושה, שלא נראתה כמוה בעבר, מפציעה מן הצד השני.

מבחינת ההכנות לשבת העולם, אפשר כבר ללכת לטבול במקוה. כבר יש בעולם כלים איכותיים מאד, על ידם יכול כיום כל אדם לטהר את עצמו ולהכשיר את עצמו לקראת הבאות.

אחד מן הכלים הללו, ואולי האיכותי ביותר, הוא הנקרא בפי רבי נחמן 'התבודדות'.

התבודדות

אין די לאדם בשבת הרגילה פעם בשבוע, אומר רבי נחמן. אדם צריך לעשות לעצמו שבת בכל יום, לייחד לעצמו בכל יום שעה ולשבות. לצאת החוצה, לעצור את שטף החיים. לבחור לעצמו מקום בו הוא נמצא לבדו (עדיף בטבע), ולחשוב על חייו. מהיכן הוא בא? מה היו מעשיו? האם זה היה טוב ומועיל? האם מעשיו מקדמים אותו בסולם הדעת הרוחני?

אם ניקח אדם ממוצע וננתק אותו לרגע מכל המטלות העומדות בפניו ונכניס אותו לחדר מבודד, ללא אמצעי תקשורת, בידור ותרבות או גירויים אחרים, למשך זמן של שעה, לא יותר, יתעוררו בו תחושות של מתח ולחץ נפשי. אם נשאיר אותו במקום זה למשך תקופה ארוכה יותר הוא עלול גם לאבד את שפיותו. מדוע? כי רוב בני האדם מפחדים פחד מוות להיות עם עצמם לבד. הם חשים צורך עז למלא את ה'לבד' הזה במשהו. במוסיקה, בחבר, בספר, בשיחת טלפון. כי בעת הבדידות הזו אדם פוגש את עצמו. והעצמו הזה מלא בבלבולים, בספקות (שלעיתים נסתרים גם מעיניו שלו), וכשהוא מסתכל על עצמו הוא רואה שם חלל. אמנם, דווקא החלל הזה הוא הוא המקום בו אמורה לשכון הרוחניות שלו.

אומר רבי נחמן – אל תפחד מעצמך. צא לשם במכוון. לא בכדי להתקף בהלה, אלא כדי לחפש ולמצוא את הסולם למעלה. כדי לחפש ולמצוא את הנקודה הרוחנית המאירה באור אחר את כל החיים הגשמיים, את כל השינויים. רבי נחמן מכנה את העבודה הרוחנית הזו – התבודדות. שורשה ועיקרה – פניה אל הנשגב והנעלם, אל האלוקים. הפניה הזו יכולה לבוא לידי ביטוי בצורת שיר או זעקה או במילים הנאמרות באותו אופן שהן נאמרות לחבר, ממש כשם שאדם מספר לחברו על כל מה שעובר עליו, על רצונותיו, על כאביו, לבטיו ומחשבותיו.

פניה זו אל האלוקים הינה אחד הדברים העוצמתיים ביותר המסוגלים לבנות באדם, בפרט בדור הסוער שלנו, את תמונת העולם הרוחני, את ההגנה שלו.

לחץ כאן למאמר הבא: נשיקת העולמות – זמן שמחתינו