חלק ב: לחזור לגן עדן

לחץ כאן למאמר הקודם: גילוי העולמות

ביום השישי לבריאת העולם נברא אדם הראשון והושם בגן עדן. באותו יום אף חטא. ברגע בו אכל מעץ הדעת, ירד חושך גדול לעולם. לאמיתו של דבר לא העולם נחשך, אלא שנחשכה הראיה האנושית, נפגמה היכולת לראות אורו של עולם.

מהו גן עדן?

מהו גן העדן? גן עדן הינו מצב רוחני עדין (מלשון עדן). זוהי מציאות של צמיחה (גן) והתפתחות רוחנית שבה הקירבה לידיעה כי ה' הוא האלוקים וכי אין עוד מלבדו היא מוחלטת. זוהי מציאות שבה האדם נמצא מול האלוקים, מדבר עימו ורואה אותו ראיה רוחנית השונה בתכלית מראייתנו אנו. לאחר שאדם הראשון אכל מעץ הדעת נוצר ההכרח שיגורש ויורחק ממצב רוחני זך ועדין זה.

מספר המדרש שלאחר חטאו של האדם באה השבת ואמרה לפני הקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, בראת אותי בכדי שאנשים ישמחו בי. בראת אדם וכעת הוא נמצא בגן עדן. בקרוב אני, השבת הראשונה בעולם, עתידה להגיע. ולאן? לעולם שבו האדם מגורש? לעולם של צער, חושך ואפלה? במצב עלוב שכזה יהיה על האדם לפגוש בי בפעם הראשונה?"

אמר לה הקדוש ברוך הוא: "ומה רצונך?"

ענתה השבת: "לפחות שבת ראשונה השאר את האדם, יציר כפיך, בגן עדן".

השבת הגנה על אדם הראשון וביכולתה להגן גם עלינו, על בניו.

עיקר כוחות ההגנה צריכים להתרכז, כפי שהזכרנו, סביב תפיסתו הרוחנית של האדם, סביב מדרגתו בסולם הדעת ש"ה' הוא האלוקים". בגן העדן היתה תפיסה זו ברורה וחד משמעית. משם גורש אדם הראשון והשבת היא זו שגרמה לו להשאר שם. לשבת, אם כן, ניתן הכח להביא את האדם בחזרה לידי הכרה ברורה במציאות של בורא העולם. אולם בטרם נדון במהות השיבה לגן עדן, מוטל עלינו לחקור את מהות הגרוש משם.

מהות הגירוש מגן-עדן

התורה מספרת שכשהאדם גורש מגן עדן שם הקדוש ברוך הוא שומרים על פיתחו. אחד השומרים מכונה 'להט החרב המתהפכת'. מה כוונת הדברים?

כל אחד מאתנו חפץ להגיע למצב של שמחה, של שלמות פנימית, של אחדות שקטה ומאוזנת. כל בעל מודעות רוחנית מכיר בעובדה, שקשיי הטיפוס בסולם ההשגות הרוחניות נובעים ממעטה המציאות החיצונית, הגשמית. מעטה חיצוני זה הוא המפריע לנו בהתקדמותנו הרוחנית, הוא העומד לנו לרועץ והוא הנקרא בלשון התורה 'להט החרב המתהפכת'.

החרב המתהפכת היא כל תהפוכות העולם על כל השינויים המתרחשים בו. העולם הזה הוא עולם של אין ספור שינויים. הזמנים חולפים, המאורעות משתנים, בין בתחום הכלכלי, הפיזי או הרוחני. אדם נע כל הזמן ממקום למקום, רואה אנשים אחרים, פוגש, חווה כל העת חוויות אחרות. שינויים אלו והמהירות שבה הם מתרחשים מרחיקים את האדם מן האחדות. אותה אחדות בה אין השינוי שולט, ואשר נמצאת ברובד הרוחני של המציאות.

אחדות אחת בתוך אינסוף

בתוך אין סוף הדברים השונים שיש בעולם טמונה אחדות אחת, רוחנית, אלוקית ובלתי משתנה. אולם אותה מציאות של שינויים מבלבלת את האדם הנקלע לתוכה. ולא שאין השינויים חלק לגיטימי מן המציאות, אלא שהם אינם אלא לבושים שונים בלבד של אותו אור רוחני המתלבש בהם, שהרי בסופו של דבר, האדם פוגש את האור לבוש ולא גלוי, והדבר מבלבל ומטעה. השינויים וההכרח להתמודד עם כל אחד מהם באופן אחר, מחלישים את יכולתו של האדם לתפוש את האחדות המחברת את כולם, ומושכים את תשומת ליבו אל הפירוד והשינוי דווקא.

אפילו אדם המחפש רוחניות ועוסק בה, בעל כרחו הינו בעל גוף בשר. בעל כרחו עליו להתפרנס, לאכול. יש לו צרכים. עליו להתמודד עם בעיות של חולי, חולשה ושאר מקרי הגוף אליו הוא מחובר ומשום כך האפשרות להתחבר עם העולם הרוחני כפי שהיה רוצה, מוגבלת ומצומצמת.

מעגל השינויים מתגלגל תמיד, תובעני תמיד, עד שהאדם עלול בנקל להפוך קרבן עלוב של אין סוף תביעות המוצגות בפניו על ידי פרטי המציאות הסובבת אותו.

הגוף, בן הזוג, הילדים, המעביד, החברים, המדינה. כולם קוראים לאדם ללא הרף – אהוב אותי, תן לי מעצמך, מתשומת ליבך. התיחס אלי, השקע בי מחשבה, זמן, כח, כסף.

ממילא לא נותר הרבה זמן, חשק או כח להכיר את הנקודה הפנימית, הרוחנית, של המציאות ולחדור אליה. לגלות את סולם הדעת ולטפס בו.

הסיכוי לחזור לשלוות גן העדן, אם כן, נמוך עד להבהיל. וזוהי החרב המתהפכת. התהפוכות המתרחשות בחייו של כל אדם המונעות אותו מהכניסה פנימה, אל גן עדנו, אל עדינות נפשו.

אולם כשם שהשבת הגנה על אדם הראשון, כאמור, כך יש בכוחה להגן על כל אחד ואחד מאתנו.

לעצור את הזמן

מה פרוש 'שבת'?

שבת פרושה שביתה, עצירה. והעצירות – שונות הן.

הסוג הראשון של השבת – עצירת הזמן. זוהי ההגנה הראשונה והחשובה ביותר. אדם שבמשך שישה ימים (וכמו שהזוהר אומר שלחרב הזו יש שישה קצוות) ממלא את כל הצרכים והתביעות של העולם, ביום השביעי אומרים לו – עצור.

וכדאי להבהיר: בתפישה האמיתית של התורה, שבת אין פרושה רק לנוח מעמל השבוע, לאכול ולשתות. זה איננו עניינה העיקרי של השבת. עניינה העיקרי הוא להפסיק את זרם התביעות!

לאפשר לאדם לנוח, להשתחרר מהן ולהיכנס פנימה.

איך נחים?

איך עושים זאת? אין הדבר קשור למושג העבודה המוכר לנו, להמנעות מן הפעולות היומיומיות, המכבידות. אין התורה אוסרת, למשל, לגרור שולחנות ממקום למקום אף שהדבר כרוך במאמץ פיזי. כי מה שאסור איננו המאמץ הפיזי, כי אם, כלשון התורה 'מלאכה'. לא 'עבודה'. מלאכה היא פעולה הקשורה לשינוי במציאות. זוהי פעולה שבה המחשבה משועבדת למציאות השינויים ומעורבת בהם. פעולה הדורשת מן האדם את מוחו ותשומת ליבו, ולאו דווקא את כוחותיו הגופניים (ולכן מובן מדוע, למשל, אסור בשבת להדליק חשמל. נוצר כאן שינוי, מעגל חשמלי נסגר. ואין הדבר קשור כלל למידת הקושי שבעשיית הפעולה). ומאחר ש'מלאכה' דורשת מהאדם את מוחו ('מלאכת מחשבת' – שיש בה מחשבה וחכמה), אזי עדיין כבול הוא בשבי "מעגל הקסמים" של השינויים. והלא המטרה היא שהמוח יהיה פנוי לחלוטין!

כמובן שגם הגוף צריך לנוח. חשוב לשבת ולהפגש בנחת עם המשפחה, לאכול, לישון, לקרוא ספר טוב. אך זו איננה המטרה העיקרית של השבת. המטרה העיקרית, כאמור, היא לנתק את כבלי השינויים מן המוח. אם אדם עושה פעולות הקשורות לשינוי, אזי מוחו משועבד לשינוי והוא איננו יכול לגעת באחדות. ואם, לעומת זאת, הוא מתנתק מן השוני ונוגע באחדות, אזי אותה אחדות מקרינה אורה גם לתוך השינויים, כאשר יחזור וישוב אליהם אותו אדם בימות החול.

כפי ההכנה לשבת – כך האור בימי השבוע

בבית המקדש היתה מנורה בעלת שבעה קנים. התורה מספרת שהלהבות של ששת הקנים החיצוניים הופנו לעבר הלהבה המרכזית. באותו אופן, אומרים חז"ל, משפיעה השבת על כל ששת ימי השבוע שמשני צדדיה. שלוש שלפניה ושלוש שמאחריה.

כפי ההכנה לשבת, כפי ההתנהגות והמחשבות בשבת, וכפי יכולתו של האדם להשתחרר מן השינויים של החול ולגעת בקודש, מטילה השבת אור על ששת ימי המעשה. אור זה נותן לאדם את הכח להיזכר, גם בעודו טבוע בחול ומסובך בחשכתו, היכן הוא נמצא בסולם הרוחני, היכן היא נקודת האחדות המאירה בתוך כל השינויים.

מאחר שהשהיה בתוך העולם התובעני הזה הינה כורח המציאות, בקלות עלול האדם השקוע בעשיה יום יומית לשכוח את תכליתם של כל השינויים הנקרים בדרכו. עליו לדעת, שכל השינויים הללו יכולים לשרת את המטרה האמיתית, את הטיפוס בסולם הדעת.

טיפוס שכזה מתאפשר רק בתנאי שהאדם זוכר את נחיצות העליה בסולם הזה ומקשר את ששת ימי המעשה על כל גווניהם השונים עם האחדות האלוקית.

תעצור! תסתכל!

אבל אם אין לאדם מקום בו הוא עוצר ומסתכל על תכליתם של הדברים, בלי כל צל של ספק ילך וישתכח עניין התכלית מדעתו. למה הדבר דומה? לאדם המטפס על הר גבוה. הוא יודע שכוונתו להגיע אל הפסגה, אך העליה על ההר כרוכה בנפילות, פציעות, הסתבכויות בקוצים, עייפות ויאוש. ואם אותו מטפס איננו עוצר ומתבונן מדי פעם אל הפסגה אליה הוא שואף להגיע, קרוב לוודאי שהוא יהפוך במהרה ליצור אומלל, שאינו יודע על מה ולשם מה הוא עוסק בכלל בטיפוס המייגע הזה. בשלב כלשהו גם יתכן מאד שיחליט לחדול מן הטיפוס ולרדת מן ההר.

אולם אם יעצור ויסתכל אל הפסגה מעת לעת יזכור – הלא לשם פני נשואות, ומשום כך שווה ליפול ולעבור את כל הסבל הכרוך בעליה הזו. יש תכלית. יש טעם.

עצירה זו היא השבת. זוהי ההגנה הראשונה על האדם, שלא תיפגם ולא תאבד דעתו.

המלאכה הראשונה המוזכרת במשניות של מסכת שבת היא 'הוצאה מרשות לרשות'. זוהי אחת מן הדוגמאות המאלפות ביותר להמחשת מהות השבת.

רשות היחיד, רשות הרבים

בשבת ישנן שתי 'רשויות עיקריות: האחת – 'רשות היחיד', שדוגמא לה היא ביתו של האדם. והשניה – 'רשות הרבים"', שדוגמא לה היא רחובות, כבישים. העולם החיצוני. (יש, כמובן, הגדרות מדויקות יותר לרשויות השבת, אולם אנו השתמשנו לצורך העניין רק בהגדרה כללית). התורה אומרת שבשבת אסור לקחת חפץ ולהוציאו החוצה או להכניס חפץ מבחוץ פנימה, (כל זה כמובן רק במידה ואין 'ערו'". אם יש 'ערוב', הוא מצב הלכתי מסוים ההופך כל רשות לרשות היחיד, אין כל איסור בטלטול).

אם נתבונן בדבר נגלה, שאחד הדברים החשובים שאדם רגיל לעשות הוא להכניס דברים לביתו. זה בעצם כמעט כל מה שהוא עושה. כלומר הסיבה בעבורה יוצא האדם את ביתו היא על מנת לעבוד או לעשות דבר מה אחר, שתכליתו – להביא בחזרה הביתה – כסף, אוכל, חפצים, או סיפוק ממה שעשה, ראה או למד. כשאדם מוכר או קונה חפצים או ידיעות, מטרת פעולותיו היא להביא את הדברים הביתה, שהרי הבית הוא המקום בו אדם שומר את רכושו, הן הפיזי הן הרוחני. הוא מביא אל ביתו את הרכוש, הדעות וההשקפות בהם הוא מעונין, ומוציא משם את הרכוש וההשקפות שאין לו חפץ בהם.

זוהי תמצית פעולותיו של האדם בששת ימי החול – איסוף, בירור והפרדה. אולם בשבת הדבר אסור. ומבאר רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, שבמלאכה הזו מקופל יסוד כל ההתרחקות מן הריבוי והשינוי והכניסה אל האחדות. לעזוב את 'רשות הרבים' ולהכנס ל'רשות היחיד'. רשות היחיד מרמזת על האחדות, רשות הרבים על השינויים הרבים במציאות היום יומית המסיחים את דעתו של האדם מן האחדות הזו.

לחץ כאן למאמר הבא: נשיקת העולמות – מעין עולם הבא