נר חנוכה: להמשיך אור התורה גם למטה

שערי הרחמים נפתחים, שפע של חסד חינם לרחוק ולקרוב, השי"ת בעצמו יורד כביכול אלינו להביט בעניינו ולהאיר לנו פנים. מאה תשעים ושתים שעות בהם מאיר אור הגנוז, לתת לנו כח ותקוה להתחזק בגלותנו הכללית והפרטית, ומשם להמשיך את אור הגאולה השלימה. "שבעוצם רחמי ה' יתברך שראה שמלכות דסטרא אחרא מתגבר מאד מאד, שרצו מלכות הרשעה להשכיח תורתו לגמרי, וצָפה שאחר כך יתארך הגלות הזה ביותר. על כן חמל עלינו ועשה לנו ניסים נפלאים בימי חנוכה הקדושים, והוסיף נס על נס שדלק מעט שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, שלא היה בו להדליק כי אם יום אחד ודלק שמונה ימים, עד שתיקנו על זה מצות הדלקת נר חנוכה, שהוא, שבכח הצדיקים הגדולים הנוראים נזכה להמשיך אור התורה גם למטה למטה, שעל ידי זה תהיה נשלמת העצה, שאפילו הנמוכים והירודים מאד מאד יוכלו למצוא עצה לנפשם למלט נפשם מני שחת לאור באור החיים" (ליקוטי הלכות, ראש חודש ו, כו).

זהו כוחו המיוחד של יום טוב קדוש זה המאיר גם בימות החול, והארתו מתפשטת בשוק ולמטה מעשרה טפחים; אור עצום המגיע גם למקומות הנמוכים והחשוכים והמגושמים ביותר, להודיע לנפשות הנמוכות השוהות שם, שה' אתם עמם ואצלם, וביכולתם לשוב!

* * *

"לא מאסתים ולא געלתים"

לאחר כל התוכחות והקללות הנוראות האמורות בפרשת בחוקותי, ואשר מגלות את עוצם עונשי הגלות, מבטיח לנו הקב"ה: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם" (ויקרא כו, מד). בפסוק זה – מגלים לנו חז"ל (מגילה יא.) – רמזה לנו התורה את נס החנוכה; "לא מאסתים – בימי יוונים". ובכך לימד ה' אותנו לדורות "שאף על פי שישראל בארץ אויביהם, במקומות הרחוקים מהקדושה מאד, והם כבושים שם בגולה בגלות גדול מאד, אף על פי כן לא מאסתים ולא געלתים לכלותם ח"ו כי אני ה' אלקיהם, כי אני מגלה להם כי עדיין ה' איתם" (ליקוטי הלכות, חלה ד, ו).

גם בחושך – השם איתך!

זהו חיזוק עצום מול צרות הכלל, וגם ליחיד בצרות הפרט. להתוודע ולהיגלות ולפרסם בלב כל אחד היטב: שהשי"ת נמצא אתך גם במקום החשוך, גם כשנראה לך שהיצר מתגבר כל כך וכובש עוד ועוד מחלקי הקדושה. כי "מלכות יון הרשעה זה בחינת יון מצולה ואין מעמד, בחינת טיט היָוֵן שהם כלל כל המניעות והעיכובים. ולגודל התגברותם כמעט אפס תקוה ח"ו, כי הם אומרים 'כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל', כי רוצים לרחק את כל אחד לגמרי ח"ו לגודל עוצם השתטחותם לפניו במניעות ועיכובים ומחשבות ורעיונים רעים וזרים ומטונפים מאד שכמעט אין תקוה לצאת מהם ח"ו" (ליקוטי הלכות, בציעת הפת ה, יג). אולם גם אז, זכור ודע והאר בלבך את אור האמונה הזאת, שהשי"ת נמצא אתך גם בתוקף נפילתך וחשכת גלותך הרוחנית, הוא ית' כביכול מיצר בצרתך וכואב את כאבך, אל תרפה מלפנות אליו ואל תתן לחלישות הדעת שתעטוף את רוחך ונפשך לאמור הושלכתי לחוץ ללא תקוות תשובה חלילה.

את ההארה הזאת עלינו לרצות לקבל מפרסום הנס של חנוכה. יש לעמוד מול קדושת הנרות בעת הדלקתן, ולייחל לקבל את הארת דעת הצדיק שגילה כל זאת, ולרצות ולבקש שהאמונה הזאת תתיישב על הלב, ולא יהיו הדברים מיושנים וזקנים בעינינו אלא חדשים בוערים ודולקים; שנדע היטב שיש לנו תקוה, ושהקדושה שבנו תנצח על אף שעתה הננו מעטים חלשים ולא כל כך טהורים. כי לא יזנח לעולם ה', וכשם שעשה לנו ניסים בימים ההם בזמן הזה כן יוסיף ברחמיו לגאלנו גאולת עולם.

* * *

מלחמת יוון לא פסקה!

מלחמת יון עדיין לא פסקה, הם נלחמים בנו עתה ביתר שאת, ועלינו להתאמץ לשוב ולהילחם בהם. הלא כה הם דברי מוהרנ"ת: "בחנוכה צריכין לעמוד כנגד רשעים הרוצים למנוע ולבטל מעבודת ה', כי מה שנעשה הוא שייעשה, היינו, כמו שאז בזמן הנס של חנוכה עמדה עלינו מלכות יון הרשעה להשכיחנו תורתו ולהעבירנו על חקי רצונו ח"ו, כמו כן נעשה זאת בכל דור ודור, שאנו צריכין בימי חנוכה לעמוד כנגד מלכות הרשעה שמתגברת בכל דור ודור, והם הרשעים העומדים עלינו לבטל אותנו מעבודתו יתברך שמו ח"ו, ואנו צריכין להתגבר ולעמוד כנגדם" (ליקוטי הלכות, חנוכה ב, א).

הימים הללו נזכרים ונעשים, בימי החנוכה עצמם אנו ממשיכים עלינו את הכוחות להילחם נגד הרע המקיף אותנו, ועלינו לברר במה הם נלחמים ובמה נעמוד נגדם.

נר חנוכה – נר של שלום

ובכן; רבינו הקדוש מגלה לנו (ליקוטי מוהר"ן, יד) שבכח נר חנוכה ניתן לזכות לשלום. הן 'שלום בין הגוף והנפש', שהגוף לא יתנגד ולא ימנע מן הנפש  שמשתוקקת ורוצה כל כך לעשות רצון קונה. והן 'שלום בין אדם לחברו', שכל אחד יוכל לדבר עם חברו ביראת שמים, ולא תהא בינינו מחלוקת ופירוד לבבות. 'שלום' זה הינו אור הגאולה השלימה. לעתיד לבוא כשהשלום יהא בעולם, תהא הבריאה כולה 'כלי מחזיק ברכה' לכל השפע האלוקי שהשי"ת רוצה לתת לנו והאמונה תתרבה בעולם. אך בתוקף הגלות מתעצמת מידת המחלוקת והורסת את כלי השפע, וכך הולכים ומתרחקים חלילה.

התנאי להתהוות השלום – מוסיף שם רבינו הקדוש – הוא, כאשר כבוד ה' מתפרסם בעולם. ועיקר כבוד זה הוא, כשהרחוקים ביותר שבים ומתקרבים אל ה' ונכנסים לגבול הקדושה. נקודה זו חשוכה ונעלמת מאד בזמן הגלות, והיא הגורמת את המחלוקת שבין הנפש והגוף ואת המחלוקת שבין אדם לחברו. שכן, לפי ראות עינינו הרי הכבוד לה' מתגדל רק כאשר אנו בעליה ובשלמות תמידית, ולא כאשר נכשלנו ונפלנו חלילה. וכמו כן כלפי זולתנו, נדמה לנו שכבוד ה' מתגדל מהמוצלחים וגיבורי הנפש שלא נפלו ואינם נופלים לעולם, ולא מהפחותים והשפלים.

כל מה שהוא רחוק יותר – יתגדל על ידו הכבוד ביותר!

לאור טעות זו, הרי שבעת נפילה ומכשול מתעצם הגוף ונחלק ונפרד יותר ויותר מהנפש. אנו בזים לעצמנו בעת נפילה וסוברים שאין שום כבוד לה' ממה שאנו מנסים להתגבר קצת באותה עת, וכאשר אנו בזים לעצמנו הרי פשוט שאין לנו שום חיות וכח לרצות להתגבר ולחטוף משהו שעדיין ביכולתנו לעשות, "כי הכבוד הוא הכח וחיות הנפש" (ליקוטי הלכות, פריקה וטעינה א), ובהעדר כבוד הנפש נחלשת כל כך עד שאין ביכולתה ללחום ולנסות לשוב. בעוד שבאמת "אין לאדם לומר איך אני יכול להתקרב לשם יתברך ואני רחוק כל כך על ידי ריבוי מעשי הרעים, כי אדרבא, כל מה שהוא רחוק ביותר, יתגדל על ידו כבוד השי"ת ביותר כשישתדל לשוב ולהתקרב אליו יתברך, כי זה עיקר כבודו יתברך!" (ליקוטי עצות, כבוד ד). וככל שאנו מקבלים אמת זו, כן חוזר ונתגלה השלום בין הגוף לנפש.

כך גם לגבי הזולת: השקר והטעות שכאילו הכבוד לה' בא רק מהמוצלחים והשלמים, גורמים לנו להביט בזלזול על השפלים במעשיהם, וכאשר אנו שומעים חלילה לשון הרע או רכילות על מאן דהוא שנכשל ועשה מעשה רע בכלל או כלפינו בפרט, הרי שזה גורם לנו להפחית בערכו ולזלזל בו ומתוך כך להתרחק ולהיפרד ממנו. בעוד שבאמת, שום רע ושום נפילה אינם יכולים להמעיט מערכו הנפלא של כל אחד מישראל, אדרבה אם הוא אכן התרחק ונפל הרי שעלינו לחפש ביתר שאת את נקודתו הטובה ולהבליטה, כי על כן יקרה היא מאד בעיני ה' כיון שהיא יוצאת מרחוק שכזה.

כבודו של יהודי – כבוד ה'!

עלינו לזכור שכבודו של בר ישראל הוא כבוד השי"ת. כאשר אנו מכבדים את נקודת קדושתנו, ואת נקודת הקדושה שבכל אחד מישראל – גם אם הוא רחוק מאד – הרי בכך אנו מכבדים את השי"ת. וכן להיפך. וכפי שכותב מוהרנ"ת: "כי צריך להאמין שבכל אחד מישראל מלובש בו כבודו יתברך, ואפילו מהגרוע שבגרועים, כל זמן שהוא בכלל האמונה הקדושה, השי"ת מקבל ממנו כבוד והתפארות פרטי. על כן בוודאי צריך לכבד את כל אחד ואחד. והמבזים ומוצאים חסרונות בכל אדם, ומבקשים ומחפשים בו מומים וחסרונות ומבזים אותו, הרי הם בכלל 'ובֹזַי יקלו', וכאילו מבזים כביכול את כבודו יתברך, כי עיקר כבודו על ידי מעשה התחתונים ודווקא על ידי התקרבות הרחוקים מאד" (אוצר היראה, כבוד, עפ"י נט"י לסעודה נח).

חנוכה – הארת הכבוד

בחנוכה מאיר הארת הכבוד, בכח אור קדושת נר חנוכה אנו יכולים להמשיך הסתכלות אחרת על מציאות הרחוקים, גם על עצמנו וגם על זולתנו, ובכך להביא לבנין הכלי מחזיק ברכה שהוא השלום, שלא נפריד את הגוף מהנפש גם בעת ריחוקו, אלא נזכור שגם אז אנו חלק מכבוד ה' וגם מעט מעשינו והשתדלותנו לשוב אל ה' יקרים אצלו מאד מאד, וכך גם לגבי זולתנו, בכח האור הזה אנו יכולים לקבל הסתכלות אחרת על מי שנפל ונתרחק, שנזכור לחפש את חלקי הטוב שבו ונאמין שעדיין יש בו טוב שמכבד את הבורא, ומתוך כך לרצות להחזירו בתשובה ולא להשפילו יותר [כמובן שהכל לפי גדרי התורה; מי, ואיך, ומתי, ועד כמה ראוי לקרב הרחוק].

כנגד זה נלחמת קליפת יוון

אם זוהי ההארה, הרי שבהכרח שכנגד זה נלחמת קליפת יון בכל כוחה. ו"מה שנעשה הוא שייעשה, וכמו שאז בזמן הנס של חנוכה עמדה עלינו מלכות יון הרשעה להשכיחנו תורתו ולהעבירנו על חוקי רצונו ח"ו, כמו כן נעשה זאת בכל דור ודור" על ידי קליפת יוון. היא מפיצה חושך נורא על מהותו של הרחוק, וכך מפרידה אותו מהקדושה. ועלינו לעמוד כנגדה, לבקש ולייחל ולהשתוקק לקבל את הארת הכבוד האמיתית, לכבד את נקודת כבוד ה' הנעלמת בכל הרחוקים הללו, ולעמול לגלותה, 'כי זה עיקר כבודו יתברך'. לא ניתן לקליפת יוון וחשכתה להחשיך את יקרת ערכנו וערך כל ישראל באשר הם, נילחם נגדה בתפילות ובהודאות, בהלל ובנרות, בהשתוקקות וברצונות. ובכך נמשיך את הארת כבוד ה' עלינו ועל כל ישראל, עד שיקויים בנו 'והארץ האירה מכבודו'.

"עד שתכלה רגל מן השוק"

חז"ל קבעו את זמן הדלקת נר חנוכה משעת יציאת הכוכבים ועד שתכלה רגל מן השוק (שו"ע סי' תער"ב), לרמז על כך שהדלקת נר חנוכה הינה כח של 'מצדיקי הרבים ככוכבים' שמחזירים את הנופלים מחוץ לקדושה ומשיבים אותם לצור מחצבתם, מתוך שמאמינים בכבוד ה' הטמון בהם, ובכך הם גורמים 'שתכלה רגל מן השוק', שיכלו ויופסקו כוחות הרע המתלבשים ב"בעלי לשון הרע ומחלוקת, ההולכים ומרגלים ומדברים רכילות ולשון הרע ועושים מריבה ומחלוקת בין אדם לחברו בבחינת 'לא רגל על לשונו'" (ליקוטי מוהר"ן, יד).

ימי החנוכה הם ימי ריבוי הדעת והשלום, ימים שבהם נתחיל להביט בעין אמיתית וטובה על כל חלקי הטוב שבנו ושבזולתנו, בכח צדיקי האמת שמסרו נפשם למעננו בדור ההוא ובכח כל הצדיקים האמיתיים שהמשיכו לגלות אור זה ביתר שאת, ולאורם ניסע ונלך גם בימינו אנו עד ביאת ינון.