נקודת הלב

י׳ באב תשע״ט

אנחנו צריכים לדעת שאנחנו נמצאים לגמרי בתוך העולם של התפילה, היא באמת מקום קיים שאנחנו נמצאים בו ומדברים אותו. היא לא משהו שקיים רק אם נכוון. היא קיימת כבר במילים שקיבלנו דרך קדושי העולם שהעבירו את הדרכים הנסתרות אלינו. זה צעד ראשון כדי להיות מכוון לתפילה; משם אפשר לבוא ולכוון בתפילה עצמה. (השתפכות הנפש)

היה מחזק את אנשיו שקבלו לפניו בקובלנא גדולה על שהם רחוקים מתפילה מאוד וקשה עליהם מאוד להתפלל. והיה מחזק ומנחם אותם בכמה לשונות, שלא יפלו בדעותיהם בשביל זה. אמר: הלא אצל הגר שנתגייר, כמה זכיה הוא אצלו לידע אמירת התבות לבד עד ברוך שאמר. על כן ראוי לאדם לנחם את עצמו ולשמח את עצמו אשר על כל פנים הוא זוכה לומר התיבות של התפילה.
ושמעתי שהיה מדבר עם איש פשוט אחד מענין תפילה שקשה מאד להתפלל, ונתן לו עצה, ואמר לו שיחשוב בלבו שאינו צריך להתפלל כי אם עד ברוך שאמר, כי אולי הוא צריך בגלגול זה לתקן רק חלק זה מהתפילה. כי אולי בגלגול הראשון כבר התפלל בכוונה שאר חלקי התפילה, רק חלק זה עד ברוך שאמר הוא צריך עכשיו בגלגול זה להתפלל בכוונה, ועל כן יכניס כל כחו בזה המעט להתפלל בכונה עד ברוך שאמר. ואחר כך כשיגיע לברוך שאמר יחשוב אולי צריך לתקן חלק זה, כגון מברוך שאמר עד ויברך דוד, ויתפלל עד אותו החלק בכוונה, וכן להלן.
והכלל, שלא יבלבל דעתו בתחלה בכל התפלה, כי יהיה קשה וכבד עליו, רק יתאמץ בכל פעם לומר מעט מעט בכוונה, כי מעט יכולים להתפלל בכונה. ואחר כך עוד מעט וכו' כנ"ל.
(ליקוטי מוהר"ן ב, סימן קיא)

שאלה שמעסיקה אותנו רבות היא איך מגיעים לכוונה בתפילה. בספרים מתואר שבאמת קיים מבול רוחני של מחשבות זרות שמתחדש עלינו בדיוק בזמן שבו אנחנו עומדים להתפלל. יכולנו להסביר לעצמנו שזה סתם כל מיני מחשבות שצפות בראש בגלל שאנחנו מרחפים, אבל אנחנו מכירים את הפעמים שממש רצינו להתפלל ופתאום מצאנו את עצמנו בסוף התפילה מבלי שכיוונו בה. לכן השאלה של כוונה בתפילה היא שאלה אמיתית, ולא רק שאלה של רצינות, האם אנחנו רוצים להתפלל או לא. על כך נראה הפעם ב"ה שיחה של רבי נחמן על כך.

אפשר לומר כהקדמה, שבשביל לכוון בתפילה צריך קודם כל להיות מכוון לתפילה. כוונה בתפילה לא מסתכמת רק בפעולה של אימוץ המחשבה והתרכזות במילים. אלו עדיין לא יספיקו כשהלב לא ממוקם במקום של התפילה. זה מה שעומד ביסוד ההלכה שאומרת שלעולם ישהה אדם קודם שיתפלל (או"ח סימן צ) – אפשר להיכנס לבית המדרש וישר ללמוד, אבל אי אפשר להיכנס לבית הכנסת וישר להתפלל. אי אפשר להתפלל לפני שנכנסים לאווירה של תפילה, לפני שנכנסים בנפש לתוך המקום של התפילה, ממששים אותו, מזהים אותו. תפילה אפשרית רק ממקום של "ואני תפילה", לשים את עצמי בעמדה של מתפלל לפני שאני מתחיל בפועל את התפילה.

בתחילת השיחה מתואר איך רבי נחמן חיזק אנשים שהרגישו את הריחוק שלהם מתפילה. לאור הדברים שלמעלה, הבעיה שבהרגשת ריחוק כזאת היא בעיה מהותית: אין כאן רק בעיה של חוסר רצון להשקיע ולהתקדם בתפילה בגלל משברים, אלא בעיה יותר פנימית בה מרגישים שכאילו אין אפשרות להתחבר לתפילה באמת. היא תמיד תהיה רחוקה מאיתנו. ואז, נסתם המקום הפנימי של התפילה בתוך הנפש, ואז באמת אי אפשר להתפלל.

"אמר: הלא אצל הגר שנתגייר, כמה זכיה הוא אצלו לידע אמירת התיבות לבד עד ברוך שאמר. על כן ראוי לאדם לנחם את עצמו ולשמח את עצמו אשר על כל פנים הוא זוכה לומר התיבות של התפילה". אנחנו מרגישים כל כך רחוקים מהתפילה אבל אנחנו לא שמים לב כמה אנחנו בו זמנית גם קרובים. נצייר לעצמנו אדם שקם בוקר אחד בחייו, והחליט לחפש ולשוטט בעולם את השער לה', המקום בו אפשר מתוך העולם הזה לגשת ולהתקרב אל ה'. לאט-לאט הוא הבין ששער השמים שהוא מחפש אחריו אמור להימצא במילים. אבל אלו מילים? אפשר לומר כל כך הרבה דברים. ובכלל, מי ערב לכך שהמילים שהוא יחשוב עליהן יהיו זכות וטהורות מספיק בשביל שהן יאפשרו לו לצאת מהעולם הסגור שלו ולפנות אל ה' באמת? שנים הוא עמל לזכך את עצמנו, עם הרבה שתיקה ובהתקדשות ופרישות, עד שיום אחד הופיעה עליו הרוח והוא מצא את המילים המדויקות והאמיתיות. קל לצייר לעצמנו כמה הוא יהיה מאושר רק מעצם מציאת המילים. זהו, עכשיו יש שער, עכשיו העולמות נפתחים אחד לשני ואנחנו מוכנים להתקרב.

אנחנו עומדים מול שער השמים כל יום בו אנחנו מתפללים. המילים כתובות, אנחנו כבר עומדים על הפתח. מצד אחד זה הרבה יותר מתסכל כשאנחנו כל כך קרובים, עומדים על הפתח אבל לא מצליחים להיכנס פנימה. מצד שני, זאת צריכה להיות עמדת המוצא: כל הקושי שלנו להתפלל הוא בגלל שאנחנו מרגישים כל כך קרובים לתפילה, אז איך זה יכול להיות שאנחנו רחוקים ממנה. אנחנו צריכים לדעת שאנחנו נמצאים לגמרי בתוך העולם של התפילה, היא באמת מקום קיים שאנחנו נמצאים בו ומדברים אותו. היא לא משהו שקיים רק אם נכוון. היא קיימת כבר במילים שקיבלנו דרך קדושי העולם שהעבירו את הדרכים הנסתרות אלינו. זה צעד ראשון כדי להיות מכוון לתפילה; משם אפשר לבוא ולכוון בתפילה עצמה.

 

* * *

בחלק השני של השיחה רבי נחמן נותן עצה לכוונה בתפילה: "ואמר לו שיחשוב בלבו שאינו צריך להתפלל כי אם עד ברוך שאמר, כי אולי הוא צריך בגלגול זה לתקן רק חלק זה מהתפילה". כך צריך להתפלל כל חלק מהתפילה- להסתכל על קטע מסוים מהתפילה, לחשוב עליו בתור הדבר היחיד אותו אנחנו אמורים לעשות, וכך לעבור קטע אחרי קטע.

על פניו, זה דבר שמצריך הבנה. למה כשאנחנו ניקח משהו גדול ונפרק אותו לגורמים קטנים זה בהכרח יגרום לנו להתמודד יותר טוב? אז נכון שבכלל בחיים הרבה יותר קל לנו עם דבר קטן מאשר משהו גדול. אבל מה העצה כאן – לשכנע את עצמנו שמדובר במשהו קצר? הרי התפילה היא כן דבר ארוך שמורכב מהרבה פרטים. בוודאי שאין כוונת הדברים שאנחנו צריכים לרמות את עצמנו. כנראה שיש פה נקודה אמיתית- שזה באמת לא נכון לגשת לתפילה כמשהו אחד גדול עם הרבה סוגים וגוונים. צריך לגשת לתפילה מתוך נקודה אחת ספיציפית, ודרך הנקודה הקטנה הזאת אפשר להקיף את כל התפילה באמת.

 

העניין יובן יותר על פי המשך הדברים המובאים ב"השתפכות הנפש": "וגם כבר מבואר בשיחות הר"ן (סימן ע"ה) שבאמת על פי רוב אין יכולין להתפלל כל התפלה בכוונה, רק מעט". המחשבה שלנו שאם נתכוון מספיק אז בוודאי שנצליח לכוון בכל התפילה הרבה פעמים לא נכונה. "רק מעט", למרבה הפלא. מה הסיבה? "כי כל אחד מתפלל איזה חלק מהתפלה לפי בחינתו, כי אית מארי דידין ואית מארי דרוגלין וכו'". לכל אדם מדריגה רוחנית אחרת שמאפשרת לו להתחבר לחלק אחר של התפילה. החיבור שלנו לתפילה בא ממקום פנימי בתוכנו, ולכן בוודאי שאנחנו נתחבר לתפילה לפי הגוון המיוחד של הנשמה שלנו. באופן טבעי זה יגרום לנו להתמקד בנקודה אחת ועיקרית בתפילה ביחס לשאר התפילה, וכאן החידוש – אומר רבי נחמן – שאין בזה בעיה. כך זה אמור להיות. החיבור צריך לבוא מתוך הנקודה המיוחדת שמאירה אלינו.

אבל מה זה אומר בעצם? שלא ננסה להגיע לכוונה בכל התפילה? לא. בין אם נצליח ובין אם לא, התפקיד שלנו נותר אותו תפקיד, להכין את הלב כדי לכוון בתפילה. אבל אנחנו צריכים לדעת מהם כלי העבודה שלנו: כלי העבודה שלנו הם הנקודות האישיות שמאירות לנו בתפילה. את הנקודות הללו אנחנו מבקשים לפתח ולהרחיב גם על שאר החלקים של התפילה. אם נוגע בנו הנושא של ההודיה לה', אפשר לנסות גם לבקש בקשות מתוך אותו רקע של הודיה – לבקש מה' מתוך רצון להודות לו על הישועה שהוא עתיד להביא לנו, וזאת רק דוגמה. לפעמים לא נצליח לחבר את חלק בתפילה לנקודה שמאירה בנו, ואז אומר רבי נחמן ש"ישתדל להתפלל שאר התפלה בפשיטות גמור וכו', ועל ידי זה יזכה ברחמיו יתברך להתעורר מזה עד שיחזור ויתלהב לבו מאוד ויתחיל להתפלל עוד הפעם בהתעוררות כראוי". לפעמים פשוט צריך להמשיך להתפלל בפשיטות- להתבונן במילים ולכוון בהן, בלי לנסות ליצור איזה רקע מסביבן. הן עצמן יכולות להוליד בנו משהו חדש שיעורר אותנו להתפלל לה'.

ההבדל הגדול בגישה כזאת לתפילה הוא שאנחנו לא מנסים להסתער על הכל ולדאוג שבכל קטע נכוון. אנחנו רוצים לכוון בכל התפילה, אבל מתוך לב, שבאופן טבעי ימצא את עצמו מחובר לנקודה מסוימת ברגע הנוכחי. מתוך נקודת הלב אפשר לבוא ולנסות להתרחב לכל שאר חלקי התפילה, גם אם נתפלל אותם בפשיטות, וכך נעשה חיבור אמיתי לתפילה שיוצר מקום של תפילה בתוכנו.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support